בתי משפט לענייני משפחה נוהגים כיום לתת משקל לראיות המובאות מן הרשתות החברתיות וראיות אלו עשויות לקבל ביטוי רב משקל בפסיקה הסופית של בתי המשפט. אציג להלן פסיקה מעניינת בה בית המשפט מעודד להשתמש בטכנולוגיה החברתית לשירותו ולטובת הליכים החוסים תחת דלת אמותיו.
"תינוק המריבה"
בינואר 2016 פנתה צעירה לרשויות הרווחה וביקשה למסור לאימוץ את הילד שאמורה היתה ללדת. האם טענה שהאב יהודי ונפטר זה מכבר. האם לא רצתה לחשוף את זהותו.
רשויות הרווחה מחויבות מכוח ס' 13(א)(1) לחוק אימוץ ילדים לנקוט באמצעים סבירים כדי לזהות את ההורה הבלתי ידוע ולברר את עמדתו ביחס לילד כתנאי לשם "הכרזה" על ילד כבר- אימוץ. לאחר שהילד כבר הועבר למשפחה מאמצת, גילה האב, בן ה-19, שהופיע כשהוא חי לחלוטין, שחברתו לשעבר הרתה לו ומסרה את הילד לאימוץ. בינתיים חזר האב לחיות עם האם, וביקש שיחזירו לו את ילדו.
בית המשפט המחוזי קבע כי הילד יוחזר להוריו הביולוגיים. ההורים המאמצים ערערו על החלטה זו לבית המשפט העליון. בפסק דין אמיץ הטיל השופט מלצר, שימו לב, אחריות על רשויות הרווחה בטענה כי היה עליהן לבצע בדיקות ברשתות החברתיות, בניסיון לאתר את האב.
וכך נכתב שם: "בהחלט ייתכן כי אילו היו רשויות הרווחה מבצעות בדיקה עצמאית כזו למשל בחשבון הפייסבוק או האינסטגרם של האם – ככל שהגדרות הפרטיות שלה אפשרו זאת והיא בחרה לשתף את הרבים בחייה באמצעות רשתות חברתיות אלה – היה באפשרותן של הרשויות לאתר את האב בהתבסס על הנתונים שכבר נמסרו להן".
מכיוון שלא בוצעה בדיקה מעין זו, נשלל התנאי המקדים להכרזה על התינוק כבר-אימוץ ונקבע שהתינוק יוחזר לאב הביולוגי, שבינתיים כבר נפרד מהאם שכלל לא היתה מעוניינת לגדל אותו.
השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, תהה כיצד להתמודד עם סוגיית הפרטיות של האם. ההלכה ששלטה עד פסק דין זה היתה כי זכות האם שלא לגלות את זהות האב. מה מעתה והלאה? האם במקרה של אישה אשר בילתה עם חמישה גברים בשנה שקדמה ללידת הילד, לפי הפייסבוק, נבקש לערוך בדיקת רקמות לכל הגברים הללו, לפני שנכריז על תינוק בר-אימוץ?
"בג"צ סרבני גט"
במקרה אחר בו מעודדים בתי המשפט להשתמש ברשתות החברתיות המתוקשבות בשירות בית המשפט נמצא פסק דין בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בעניין סרבני הגט.
לפני בית המשפט העליון הונחו שתי עתירות של סרבני גט שמסרבים ליתן גט לנשותיהם זו תקופה ארוכה. בתי הדין הרבניים החליטו לנקוט בשורה של סנקציות נגדם המבוססות על "הרחקות דרבנו תם", כלומר ביושם ברבים (שיימינג), זאת לאחר שנקטו בכל סנקציה אפשרית הקיימת במסגרת הוראות החוק לכפיית ציות לפסקי דין לגירושין. וכל זאת ללא הועיל, שכן שני סרבני הגט ברחו מישראל לבלי שוב, והפכו את הסנקציות הקיימות בדין לאות מתה. בין היתר מתירים הרבנים לבייש אותם, לגרום לנידויים החברתי ואף להפיץ תמונה שלהם בפייסבוק וכל זאת על מנת שיוקיעו אותם בחברה ובמקום עבודתם.
הסרבנים טוענים כי אין לרבנים סמכות משפטית לעשות כן ומבקשים מבית המשפט להתערב. פסק דין זה נדרש לדון באריכות בעולם הדיגיטלי-חברתי החדש ובשיימינג בעולם הטכנולוגי. בנוגע ל "שיימינג", מדגיש השופט רובינשטיין כי לא כל אחד יכול לעשות זאת אלא בית הדין בלבד, וזאת לאחר שאיזן וחקר ושוכנע, כי המקרה שלפניו מצדיק את "ההרחקות". ואף מביא דוגמה וטוען כי ביוש אדם פוגעני יכול לחזק את הקורבן, כמו במקרה דלהלן, הוקעת סרבן גט שהתעלל באשתו.
בג"ץ מאפשר לבית הדין הרבני לנקוט באמצעי ביוש (שיימינג) בפייסבוק או בדרכים אחרות שהטכנולוגיה דהיום מאפשרת לאותם סרבני גט. שופט אחר משווה שם את הביוש, המוצא ביטויו כיום ברשתות חברתיות, בדומה לעמוד הקלון באירופה של ימי הביניים וכל השופטים רואים בביוש כלי נשק ראוי לחיזוק העגונות ומאבק בתופעת הסרבנות.
לסיום, כל אלו מעידים בבירור כי בית המשפט דורש להשתמש באמצעים הטכנולוגיים החדשים בשירות המשפט. לפני מספר שנים אף אחד לא היה מעלה בדעתו להאשים את רשויות המדינה באי -חיפוש בפייסבוק או באינסטגרם של אדם, משל היו חוקר פרטי. מדובר במהפכת ענק בתחום האימוץ בבתי משפט לענייני משפחה. בית המשפט נותן מקום נרחב ביותר לאינטרנט ולרשתות החברתיות על חשבון ערכים כמו קניין או הזכות לפרטיות.
*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.
