התפיסה הרווחת הינה כי דירה, או סכומי כסף גדולים שהתקבלו בירושה, שייכים ויהיו בכל מצב רכוש בלעדי של האדם אליו הורשו. עם זאת, יש לבדוק – האם באמת כך הדבר? עינינו הרואות כי בשנים האחרונות התפתחה הפסיקה לא מעט בעניין זה, וכי אט-אט מתרבים המקרים בהם, בנסיבות מסוימות, אף כספי ירושה ו/או דירה שנתקבלה בירושה, ייחשבו כנכס משותף לבני זוג.
חוק יחסי ממון קובע הסדר של איזון משאבים, וזאת לזוגות שנישאו לאחר שנת 1974. ואכן, לפי "החוק היבש", נכסים שהיו בבעלות בני הזוג לפני הנישואין וכן נכסים שניתנו או הועברו לבן הזוג במתנה ו/או בירושה בזמן הנישואין, יהיו שייכים לו בלבד. לנוחות מאמר זה, נכנה נכסים אלו כ-"נכסים חיצוניים".
כאמור לעיל, אף נכסים חיצוניים עשויים, במקרים מסוימים, להיות ניתנים לחלוקה ולשיתוף בין בני הזוג.
מקרים בהם לבן/בת הזוג יקבעו זכויות בנכס המועבר כירושה לבן הזוג השני
על בן הזוג הטוען לשיתוף בנכסים החיצוניים שקיבל בן זוגו (אלו שניתנו במתנה או הועברו בירושה) קיים הנטל להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס (קרי, בן הזוג השני התכוון לשתף אותו בנכס). לצורך הוכחת אותה כוונת שיתוף, ישתמש בן הזוג בראיות חיצוניות, דוגמת השקעות כספיות מצדו (שיפוץ, השתתפות במשכנתא, התחייבות להלוואות הקשורות לנכס הספציפי וכיוצ"ב). אם צלח בן הזוג לשכנע את בית המשפט כי היתה כוונת השיתוף, בית המשפט עשוי להכריז עליו כבעל זכויות בנכס, וזאת למרות שעסקינן בנכס שהועבר בירושה ו/או ניתן כמתנה.
המבחנים לשיתוף בנכס הנם רבים, שונים ומגוונים. ייתכן כי מכלול הוכחות שונות ונסיבות שונות, יביאו את בית המשפט להשתכנע כי אכן יש שיתוף בנכס.
אמירות שונות יכולות להעיד על כוונת השיתוף בין הצדדים לגבי דירה/חסכון/כספים. הבטחות, התחייבות כתובה, מצג שנוצר כלפי צדדים שלישיים וכו'. טול למשל מקרה בו צד אחד הסתמך על המצג שיצר הצד השני לעניין שיתוף בנכס, וכתוצאה מזה זנח קריירה ו/או נמנע מלחסוך כספים ו/או לרכוש לעצמו נכס, למרות שיכול היה לעשות כן. במקרים כאלו, יתכן כי בית המשפט יחליט להכיר בזכותו של בן הזוג בנכסי הצד השני, הגם שהועברו בירושה ו/או ניתנו במתנה.מקרה נוסף הוא זה של השבחת הנכס. בתיק אותו ניהלתי ירש הבעל דירה במהלך הנישואין, אך בשנים שלאחר מכן שיפצה אשתו את הנכס, השביחה אותו והשקיעה בו כספים רבים. מובן, כי אם השקיעה האישה כספים בהשבחת הנכס, השקיעה ממרצה ומזמנה, יקבע בית המשפט כי הנכס המושבח (כתוצאה מפעולות האישה ו"ערבוב" כספי האישה והבעל) נצבר במהלך החיים המשותפים של בני הזוג, ולאישה חלק בו. ניתן להתייחס להשבחה זו כאל "תוספת" לנכס, וכך להכיר בתוספת זו כזכות או שווי כסף לטובת המשביח.
מקרים בהם לבן/בת הזוג לא יקבעו זכויות בנכס
מנגד, מקרה בו יוכיח בעל הנכס כי החריג את הנכס ו/או לא גר בו יחד עם בת זוגו ו/או לא נולדו להם ילדים באותו הנכס, ומעולם אף לא הבטיח כל הבטחה לגבי הנכס, ייטה בית המשפט שלא להכיר בתובע כבעל זכויות בנכס, ולהכריז על מקבל הירושה כבעליו הבלעדיים. למעשה, הכל נתון להחלטת בית המשפט תוך שיילקחו בחשבון נסיבות מיוחדות של כל תיק ותיק המגיע לפתחו.
יש לשים לב, גם כאשר אנו בטוחים שנכס מסוים הוא שלנו בלבד, כי זכינו בו במתנה ו/או בירושה, הרי שבפועל אין ודאות מוחלטת. מי שבכל זאת חפץ לשמור את נכסיו לעצמו ולהבטיח את בעלותו הבלעדית על נכס ו/או רכוש מכל סוג שהוא, ידאג לערוך הסכם ממון מקצועי ע"י עורך- דין המתמחה בתחום דיני המשפחה, בו תהיינה הוראות ברורות וחד משמעיות לעניין השיתוף ו/או אי- השיתוף בנכסים ובזכויות של שני בני הזוג. הגם שמדובר בעניין שמצטייר כמביך ולא נעים כלפי בן הזוג, הרי שהסכם שכזה יימנע התכתשויות בבתי המשפט, שסופן יכול להוביל לאובדן רכוש רב.
*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.
