הבה נציג סיטואציה בפניכם. אישה ירשה בניין בתל אביב. לאחר מכן, הבעל שממנו נפרדה דרש חצי – ונדחה. זאת בדיוק כותרת הכתבה שצדה את עיני השבוע. פניתי לפסק הדין על מנת לקרוא ממקור ראשון על מה מדובר.
אישה ואיש הנשואים זה לזו כבר כמעט שלושים שנים, נדרשים לחלק את רכושם המשותף. טרם חלוקת הרכוש נדרשה השופטת במקרה זה לקבוע את היקף הרכוש המשותף, זאת לנוכח טענת הבעל כי נכס חיצוני לנכסי הצדדים, שנתקבל בירושה, יוכר כנכס בר איזון. נכס בר איזון הוא נכס שיש לחלקו בין בני הזוג, על פי המשטר הרכושי החל על הצדדים.
על משטר רכושי וכלל נכסי הזוג
משטר רכושי הינו משטר כלכלי החל על כל זוג אשר נישא החל משנת 1973 ואשר לא ערך הסכם ממון. ע"פ משטר כלכלי זה, לפי חוק יחסי ממון, נקבע כי עם פקיעת הנישואין, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שוויים של כלל נכסי הזוג.
מהם "כלל נכסי הזוג"? סעיף 5(א)(1) לחוק מבחין בין נכסים שנצברו במהלך הנישואין המכונים "נכסי המאמץ המשותף" ( כספים שנצברו בחשבונות משותפים או נפרדים, בית מגורים ונדל"ן שנרכש מכספי בני הזוג, פנסיות, פיצויים, הזכויות הכלכליות והסוציאליות וכל מה שנצבר מיום הנישואין עד יום הקרע) לבין נכסים מלפני הנישואין, מתנות וירושות שלא ייכנסו ל"אמבטיה המשותפת" וייחשבו כנכסים פרטיים או חיצוניים.
במקרה שלפנינו, טען הבעל כי ירושות שהוא קיבל מהוריו התערבבו ב"אמבטיה המשותפת" ובני הזוג שניהם נהנו מאותן ירושות. מכאן הסיק הבעל כי בניין המגורים שקיבלה האישה בירושה מאביה המנוח, שנה לפני הפרידה מממנו, בניין השווה עשרות מיליוני שקלים, שייך גם הוא ל"אמבטיה המשותפת". הבעל טען כי ראה בירושה זו ביטוח לזקנתו והסתמך עליה.
פסק הדין במקרה המתואר
השופטת קבעה שלא די בעצם קיומם של חיי נישואים משותפים, אף אם הם ממושכים, כדי לקבוע כוונת שיתוף ספציפית אלא יש להוכיח נסיבות עובדתיות לכוונת שיתוף לכל נכס בנפרד וכל פעם מחדש, כלומר להוכיח "דבר מה נוסף". "דבר מה נוסף" זה יכול להתבטא בהשקעות כספיות בנכס מצדו של בן הזוג הטוען לשיתוף או הבטחות ומצגים שהבטיחו לו והוא הסתמך עליהן. נטל ההוכחה ממשי ובעל משקל ואין די בציפייה או במשאלת לב של בן הזוג הטוען להשתתפות בנכס. במקרה שלנו, הבעל לא הצליח להוכיח כי היתה כוונה לשתף אותו בירושת הבניין שקיבלו אשתו ואחיה מאביהם.
לעניות דעתי, זהו פסק דין נכון.
הטיעונים התומכים בפסק הדין
אף אם הוכח כי הייתה כוונת שיתוף ספציפית בנוגע לירושות שהתקבלו מצד הורי הבעל, הרי שאין בכך ללמד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס חיצוני אחר, קרי אין לגזור מזה דבר לעניין הירושות של הורי האישה. יש להוכיח כוונת שיתוף לכל נכס בנפרד – וזה צודק.
העוסקים בדיני המשפחות ערים לתחושת חוסר הוודאות השוררת לעיתים במסדרונות בתי משפט למשפחה בשל יכולתו של בית המשפט להשתמש בשיקול דעתו על מנת לעשות צדק. אם בעבר נשמרה ההבחנה בין נכסים משותפים לבין החיצוניים, הנה נקבעו בפסיקה מבחנים אשר הרחיבו את כוונת השיתוף וכדאי לאנשים לדעת אותם. הרחבת המבחנים תגרום לחוסר וודאות בציבור אשר תביא להתדיינויות ארוכות ומיותרות.
מה ניתן לעשות על מנת להימנע ממצבים דוגמת אלו מלכתחילה?
על קצה המזלג, יש מספר פעולות שעשויות להגן על הנכס החיצוני מערבוב בנכסים המשותפים. כדי שנכס חיצוני (שניתן בירושה או במתנה) לא ייכנס לאותה "אמבטיה משותפת" יש להיזהר שלא לערבב אותו או את הפירות שיתקבלו ממנו (כגון שכר דירה המתקבל מדירת ירושה) בחשבונות משותפים, אף לא לשפץ אותו מכספי החשבון המשותף. כדאי לפתוח חשבון נפרד אשר ממנו ינוהלו כספי הנכס החיצוני.
כאן עולה חשיבות הפנייה לעורך דין לדיני משפחה, שיוכל להנחות וללוות את המעוניינים ללמוד כיצד להגן על נכסיהם במערכת לא פשוטה זו. ככל שנדבוק בחוק או לפחות במבחנים שנקבעו בפסיקה, כך נזכה ביותר וודאות ונוכל להסביר ללקוחותינו מה מותר ומה אסור ולהדריך אותם, ככל האפשר, בעולם הסבוך הזה של דיני המשפחות.
*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.
