אחד הנושאים הנפיצים ביותר של השנה האחרונה הוא הקשר בין מתן חיסונים לבין עולם המשפט. בפסקי הדין האחרונים בנושא, נראה כי ישנו מאמץ פעיל הן של השופטים והן של החוק למצוא איזון בין האינטרס הפרטי וזכותו היסודית של אדם לחירות (דהיינו, בחירתו להתחסן או שלא להתחסן), לבין האינטרס הציבורי וזכותו של האדם למנוע את עצמו או את ילדיו מפני חשיפה לסכנה בריאותית שלא לצורך. זו אף הסיבה לכך שהחוק מגביל את זכותו של אדם לעשן במקומות ציבוריים ולכן גם יקבע לעיתים לחסן ילדים או להעניק טיפול רפואי לאדם גם בניגוד לרצונו.
פסיקות ותקדימים בנושא
בפס"ד של השופט שקד מביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב מפברואר 2020, הוגשה בקשה של אם לקבלת צו לחסן את בתה בת ה-12 בחיסון נגד חצבת אותו לא קיבלה כשהייתה תינוקת. האב, לעומת האם, מתנגד לקבלת צו זה, ובין טיעוניו נמצא כי אין סיכוי שבתו תידבק במחלה, אין מדובר בהתפרצות המחלה כדברי האם ולכן מבחינתו אין דחיפות, וכמו כן הוא חושב שאין צורך לחשוף את הילדה לסיכוני החיסון לשווא. בנוסף, חשוב לציין כי גם הילדה עצמה מתנגדת לחיסון.
בית המשפט קבע כי יש לקבל את בקשת האם ולחסן את הילדה ללא אישור האב. בית המשפט מסתמך בנימוקיו על עיקרון טובת הילד, וכן על המלצות משרד הבריאות. האב טען ל"הגנת העדר" – כלומר, הטענה כי אם רוב הילדים מחוסנים אז הסיכוי להידבק נמוך. טענתו נדחתה על ידי בית המשפט. וכך נקבע שם: "באותה נשימה שתישמע טענה כי לפיה לא כל מי שלא יחוסן יחלה בחצבת, תוכל להישמע גם הטענה שלא כל מי שיחצה כביש שעיניו מכוסות, ייפגע מרכב חולף. יחד עם זאת, כפי שחציית כביש בעיניים מכוסות תיחשב כפעולה בלתי אחראית בעליל, שיש בה כדי להעמיד בסיכון בלתי סביר את שלומו של האדם, כך מניעת חיסון מפני מחלה כחצבת, אף בה יש להעמיד בסיכון בלתי סביר את שלומו של הקטין. כפי שברור מהי דעתנו ביחס לחציית הכביש, כך ברורה גם דעתנו ביחס לחיסון כנגד מחלת החצבת". (תמ"ש 18421-01-19).
בפס"ד של השופט טל פפרוני מביהמ"ש בחדרה, סירב זוג לחסן את ילדו בחיסון מסוג טטנוס לאחר שנכווה ממדורה בשטח חקלאי. משרד הבריאות תבע לחסן את הילד. ההורים הביאו את חוות הדעת של הרופא שלהם שטען כי נבגי הטטנוס, אם היו בסביבה, נשרפו במדורה, כל שכן הם יצאו מגוף הילד עם זרימת הדם החוצה. בית המשפט העדיף את עמדת הרופאה, מנהלת הנפה, כפי שהובאה: "עמדתו המקצועית של משרד הבריאות, המגובה בחוות דעת מקצועיות ברורות בנושא, היא שהירידה בהיענות לחיסון ילדים מהווה סכנה בריאותית, הן לילדים עצמם והן לציבור בכללותו".
השופט קבע כי במקרה ספציפי זה לנוכח פציעתו של הקטין, הרווח ממתן החיסון גדול משמעותית מהסיכונים הטמונים במתן החיסון, ולא ניתן להשלים עם עמדת ההורים. על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו ובשיקול הדעת המוקנה לו. בית המשפט אף קבע כי ניתן יהיה להיעזר במשטרת ישראל במידת הצורך על מנת לקיים את פסק הדין. (תמ"ש 14284-07-19).
בפס"ד נוסף בעניין זה של השופטת פינקלשטיין מביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב משנת ,2017 הגיש אב בקשה כנגד אם, להורות על מתן החיסונים השגרתיים לבנם המשותף, בן השנתיים וחצי, לקראת כניסתו לגן. בית המשפט שם נשען על חוות דעת רפואית שקבעה, חד משמעית, כי טובת הילד להיות מחוסן. האם טענה כי במדינת ישראל אין חובה על הורים לחסן את ילדיהם ולכן עמדתה האידיאולוגית בדבר אי-חיסון הקטין לגיטימית ולנגד עיניה מונחת טובת הקטין בלבד. טענה נוספת היא שבמתן חיסונים קיימים סיכונים וכן חברות התרופות המייצרות את החיסונים מונעות משיקולים כלכליים ומשפיעות על המחקרים ועל ההנחיות הניתנות. נימוק נוסף היה שהקטין מצוי בסיכון נמוך לחלות לאור "טבעת ההגנה" שנוצרת על ידי הסביבה המחוסנת, ולדבריה הסיכון להידבק במחלות הינו אפסי, שכן רוב הסיכויים שאוכלוסיית הגן מחוסנת. בהתייחסותו לטענות האם קבע ביהמ"ש שאף על פי שהתרשם שמניעיה של האם כנים ביותר והיא פועלת בהתאם להשקפת עולמה בהתייחס לטובת הקטין, הטענות אותן העלתה האם כנגד מתן החיסונים הן כלליות, ערטילאיות ואינן מגובות באסמכתאות מהימנות ולכן יש לחסן את הילד. (תמ"ש 16505-06-15).
הנה נראה כי בית המשפט אינו שש לשתף פעולה עם ההורים אשר מתנגדים לחיסוני ילדיהם מנימוקי אידאולוגיה או חשש אמיתי ונוטה לפסוק בהתאם להמלצות משרד הבריאות. בקרוב מאוד יידרשו בתי המשפט בישראל לעמוד מול פרץ של עתירות בנוגע לחיסוני הקורונה ולהתמודד עם תביעות של הורים אשר יתנגדו לחסן את ילדיהם מאותם הנימוקים ושוב ייאלצו להשתמש במערכת האיזונים והבלמים בכל מקרה לגופו.
*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.
