האב הגיש תביעת משמורת על שלושת ילדיו, תביעה להפסקת תשלום מזונות בשל ניכור הורי והסתה של האם וכן תביעה נזיקית לפצותו על סכום של מיליון ₪ על הניכור ההורי ממנו סובל.

האם התלוננה במשך השנים על תקיפות מיניות בשתי בנותיה. עברה דירות בישובים שונים אף ללא הסכמת בית המשפט. המשפחה נשלחה לטיפולים רבים, מרכזי קשר ועל אף כל אלו הילדים הביעו סירוב עז להיות בקשר עם האב.

לאחר 7 שנות הידיינות בבתי משפט קבע בית המשפט כי הנתק המוחלט שנוצר בין הילדים לאב נוצר בעיקר עקב הסתת האם את הקטינים כלפיו. נקבע בפסק הדין: " לאורך כל ההליך פעלה האם בכל דרך למניעת הקשר בין האב לשלושת הקטינים וזאת באמצעות בקשות חוזרות ונשנות לצווי הגנה, צווי מניעה ועקירת הקטינים מבית מגוריהם".

בית המשפט לא קיבל את טענת האם לפגיעה מינית. נטען שהאם שתלה במוחם של הקטינים טענות קשות ונעדרות יסוד כנגד אביהם. הקטינים אימצו את הנרטיב של אימם באופן המוחק כל רגש כלפי האב. נפסק גם כי האם עשתה כל מאמץ על מנת לטרפד את ההליך הטיפולי. בית המשפט קבע כי בשלב זה לאחר 7 שנות טיפולים והליכים משפטיים מרובים הילדים שחוקים מאוד ומוטב לחדול מכל ניסיון לחידוש הקשר.

חשוב לציין כי בית המשפט מצא כי גם לאב תרומה ממשית לניכור ההורי וללאי הצלחת הטיפול בשל סירובו לקבל תיאום הורי והדרכה הורית. ובמיוחד בשל הגשת תביעת הנזיקין על סך מיליון ₪ נגד האם כאשר היו בתקופת ההשהיה וכן הואשם בחוסר עקביותו בשיתוף פעולה.

בנוגע לתביעת המשמורת, שהגיש האב- זו נדחתה. בית המשפט קבע כי לא ניתן להעביר לאב את הילדים שמסרבים להיות עמו בקשר- כי לא יהיה זה לטובתם. אך הוסיף כי אין להסיק מכך, בשום אופן כי האם צדקה או ניצחה ורק הילדים הם אלו שהפסידו.

בנוגע לתביעה הנזיקית, נפסקו לאב 80,000 ₪  בשל הניכור ההורי וזאת כי האם הפרה חובה חקוקה, ראשית  כי  מנעה קשר בין האב לילדיו והפרה את החובה של כל הורה לשמור על קשר עם ההורה השני מכוח חוק הכשרות. שני, כי האם הפרה את החובה לשמור על טובת הקטין בכך שהוציאה את הקטינים לחו"ל מספר פעמים בניגוד להחלטות שיפוטיות. שלישית, כי לא הגיעה למחצית המפגשים שנקבעו במרכז הקשר והאב הגיע לכולם. האם גם הואשמה בעוולת הרשלנות כי סיכלה את ההליך הטיפולי ומנעה קשר בין האב לילדיו וזה גרם לו נזק וצער רב.

בנוגע לתביעת המזונות, נקבע כי האב פטור ממזונות שניים משלושת ילדיו בשל כך שחלקה של האם ביצירת הניכור משמעותי יותר מחלקו של האב. בשל נתק של שבע שנים שלא ניתן עוד לשקמו ולאחר שמוצו כל הליכי הטיפול- נמצא שלא יהיה זה צודק שהאב ימשיך לשלם את מלוא דמי המזונות. נקבע שאם הקשר עם הילדה הקטנה לא יחודש גם מזונותיה יבוטלו בהמשך.

האב הגיש ערעור על פסק דין זה.

האב טען כי לא יתכן כי אין עוד דרך לסייע בחידוש הקשר בינו לבין הקטינים וכן שלא יעלה על הדעת שאם מסיתה המואשמת בניכור הורי תזכה להישאר אם משמורנית ללא פיקוח וללא כל סנקציה. טען כי עדיף להוציא את הקטינות ממשמורת אמן למסגרת חוץ ביתית (פנימייה). האם טענה על כך כי הצעת האב להוציא את הבנות לפנימייה היא מזעזעת ולכן הוא לא ראוי כלל לחידוש קשר. כמו כן טענה כי מעולם לא היה בעל ראוי ולא אב ראוי לילדיו.

הערעור התקבל בחלקו על ידי השופטת גאולה לוין מביהמ"ש המחוזי באר שבע.

השופטת לוין קבעה כי האם אשמה בניכור הורי וכי הנתק המוחלט בין האב לבין הקטינים נוצר בעיקר עקב הסתת האם את הקטינים כלפיו. נקבע בנוסף כי להסתה הרגשית שהובילה להתנכרות לאב התווספו גם מעשי התרסה ישירה על אפוטרופסות האב: האם קיבלה החלטות רבות בלי שיתוף האב כגון שינוי מקום המגורים, קביעת מסגרות לימוד, השמת הבן בפנימייה והוצאת הקטינים מהארץ.

האב נלחם במשך שנים על שיקום הקשר עם ילדיו והיה מוכן לכל הליך אבחוני ולכל מרכז טיפולי, ברם האם לא נתנה לילדים את "ברכת הדרך". נהפוך הוא. היא העמיקה את השבר בהתמדה עד שהביאה לנתק מוחלט. נקבע כי האב נלחם על קיום מפגשים ושיקום הקשר בזירה המשפטית והטיפולית במשך 7 שנים בעוד האם מפרה שוב ושוב החלטות שיפוטיות ומבטלת את מעמדו של האב כהורה.

פיצויי הנזיקין שנקבעו לאב ואשר עמדו על 80,000 ₪ שונו ל- 400,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט על סך של 15,000 ₪.

פסק דין זה בעייתי כי קובע מחד גיסא כי האם היא המסיתה והגורם הראשי לסבל האב והילדים. מאידך גיסא האם נשארת כמשמורנית הנכונה ביותר לטובת הילדים והאב מואשם בתרומתו לניכור על ידי אי שיתוף פעולה שלו עם הגורמים המטפלים.

 במקרים של סרבנות קשר כדאי להיוועץ בעורך דין לענייני משפחה.

ניכור הורי הינו מצב של נתק בקשר בין ילד לאחד ההורים ללא הצדק בעת פרידת הזוג. בדרך כלל מדובר בסיטואציה בה הילד מסרב ליצירת קשר עם אחד ההורים, בדרך כלל ההורה שהוא אינו נמצא במשמורתו. במקרים מסוימים, סירוב זה נוצר מעצמו, אך לעיתים הוא נוצר כתוצאה מהתנהגות פגומה של אחד ההורים.ע"פ רוב, המקרים הקשים של ניכור הורי נובעים מהסתה קיצונית של אחד ההורים כלפי ההורה השני. לעתים ההורה הנמצא במצוקה עקב הפירוד משתף את ילדו, יתר על המידה, בפרטי פרטים של בעיותיו הרגשיות. הילד עלול להיקלע לתחושה של נאמנות כפולה ואף לכעוס על ההורה שפגע בהורה האחר. במקרים מסוימים הילד מזדהה עם ההורה ה"סובל" נכנס בנעליו ומרגיש שהוא שונא את ההורה האחר ולא רוצה שום קשר עמו. לדוגמה, ילד שטוען כי הוא לא רוצה לראות את אביו, מאחר ו"גילה" שזה לא אביו הביולוגי (ואמו לא ממהרת להכחיש זאת). במקום אחר נערה במקרה אחר, מתבגרת שרבה עם אמה עוברת לגור בבית אביה ומסרבת להיות בקשר עם אמה. ילדים כאלו מרגישים חצויים כי הם תופסים הורה אחד כטוב והשני כרע.

ניכור הורי כחטיפה מטאפורית של נפש הילד

הצעת חוק של ח״כ לשעבר, רוויטל סוויד, ביקשה להשוות את הניכור ההורי לחטיפת ילדים, שהרי זו חטיפת נפשו של הילד המנוכר. החוק מבקש לתת לבית המשפט סעדים כמו חיוב ההורים והילד בסדנאות הוריות, קבלת תכנית טיפולית, מינוי מתאם הורי, הטלת קנס על ההורה המנכר, חיוב ההורה המפר בהוצאות משפט וקנסות לפי בזיון ביהמ"ש ובמקרים היותר קיצוניים- העברת הילד למשמורת ההורה התובע או הכרזת הילד כ"קטין נזקק" והוצאתו ממשמורת שני ההורים.

תיקים ותקדימים בנושא

בביהמ"ש בת"א מונה שופט מיוחד לנושא זה, ארז שני, שיטפל במקרים אלו בדחיפות, תוך ימים ספורים על מנת שלא יידחו דיונים למספר חודשים. באחד המקרים, שני ילדים בני תשע אינם בקשר עם אביהם מזה שנתיים, מאחר והאם טענה כי האב מסוכן לילדים. נקבע כי לטענה זו אין ביסוס במציאות והיא טענה בעלמא של האם המנכרת. נמצא כי
האֵם לא איפשרה לילדים להיות בקשר עם האב, וזאת על רקע סכסוך כלכלי, והשחירה את האב בפני הילדים.
המומחה בתיק קבע כי האם, ההורה המנכר כאן, נתפסת כהורה מתעלל.

במקרה אחר, לאֵם אין קשר עם בניה התאומים בני ה-16,  על אף שבית המשפט קבע כבר לפני שנה כי על האב להירתם ולעזור בחידוש הקשר בין האם לבניה שגרים עמו. בדיון בבית המשפט טען  האב כי הילדים מאיימים בהתאבדות אם יאלצו אותם להיות בקשר עם האם. השופט קבע שם כי קטין אינו רשאי להחליט כי הוא "מתגרש" ממי מהוריו ומנתק עמו את הקשר. כן נקבע כי האב המנכר, הופך את האם ל-"שכולה" בעוד ילדיה עדיין בחיים, ולכן פעולותיו אינן חוקיות.

השלכותיה של הצעת החוק

אימהות או אבות שמערבים את ילדיהם בקונפליקט הבינ-זוגי, חייבים לדעת כי תופעת הניכור ההורי מוכרת כיום כפעולה הנחשבת להפרעה רפואית-רגשית ונתפסת כהתעללות בקטין שאינה עולה בקנה אחד עם טובת הילד. הניכור ההורי או ההורות "החולנית" והמסיתה פוגעת בהתפתחות הילד ומעוותת את ההבנה והתפיסה שתהיה לו על מערכות יחסים בתוך משפחה. ילדים עם סרבנות קשר לומדים להשתמש במניעת אהבה כמניפולציה וכעונש. ככאלו הם יפתחו חוסר אמון וחשדנות בבני אדם.

בתי המשפט כיום מתייחסים לניכור הורי באופן שלילי ונוטים להשתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותם כדי לטפל בעניין. דעו כי גם קיימת אפשרות לתביעה נזיקית של הצד המנוכר לתבוע את ההורה המנכר ובית המשפט אף יסייע בידו.

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.

לא תמיד משתפת הרבנות פעולה עם אותם גברים ופעמים רבות מוטלות סנקציות על  גברים אלו כגון: שלילת רישיון נהיגה, ביוש (שיימינג) ברשתות החברתיות ובמקרים קשים אף כלא.

במקרה שפורסם היום הצליח בית הדין הרבני הגדול לעורר את זעמה של אישה לאחר שקבע כי אין הבעל אינו חייב  לתת גט לאישה, וזאת אף אם היא במערכת יחסים עם גבר אחר. כך נקבע רק כי הגבר מבקש שלום בית ומבקש להחזיר את אשתו "הבוגדת" לחיקו.

אותה אישה החליטה לעשות מעשה מתוך ייאושה וזאת על מנת לזעזע את הסיפים. היא הפיקה "סרט כחול" בו מבצעת אקטים מיניים עם בן זוגה החדש וביקשה להקרין את הסרט באמצע דיון בבית הדין הרבני בתל אביב. כוונת הקרנת הסרט לא היתה הנאת הדיינים ממראה עיניהם אלא הנעת הדיינים לפעול כנגד הבעל ולאסור עליו את אשתו, קרי להכריחו לתת לה גט.

ואכן השיגה היא היום את מבוקשה. הדיינים זימנו את הבעל לראות את הסרט בו כוכבת "הפורנו" הראשית היא אשתו, וזאת על מנת שידחה אותה מעל פניו. גם עתה הבעל סירב וביקש שתחזור לחיות עמו. בית הדין, למרבה השמחה, קבע הפעם כי הבעל חייב לתת לאישה גט.

האישה עדיין מחכה להחלטת הבעל. הכל תלוי בו.

נראה שסעודיה אינה מעבר לגבול. אמנם עברו ימי הביניים מהעולם אך הם בעצם עדיין נטועים בתוך החברה שלנו, אשר נאבקת בין צווי המודרניזם לבין שלשלאות הדת, אשר כמו במקרה דנן, לא נתפסות כהגיוניות.

על משטר רכושי וכלל נכסי הזוג

משטר רכושי הינו משטר כלכלי החל על כל זוג אשר נישא החל משנת 1973 ואשר לא ערך הסכם ממון. ע"פ משטר כלכלי זה, לפי חוק יחסי ממון, נקבע כי עם פקיעת הנישואין, כל אחד מבני הזוג זכאי למחצית שוויים של כלל נכסי הזוג.
מהם "כלל נכסי הזוג"? סעיף 5(א)(1)  לחוק מבחין בין נכסים שנצברו במהלך הנישואין המכונים "נכסי המאמץ המשותף" ( כספים שנצברו בחשבונות משותפים או נפרדים, בית מגורים ונדל"ן שנרכש מכספי בני הזוג, פנסיות, פיצויים, הזכויות הכלכליות והסוציאליות וכל מה שנצבר מיום הנישואין עד יום הקרע) לבין נכסים מלפני הנישואין, מתנות וירושות שלא ייכנסו ל"אמבטיה המשותפת" וייחשבו כנכסים פרטיים או חיצוניים.

במקרה שלפנינו, טען הבעל כי ירושות שהוא קיבל מהוריו התערבבו ב"אמבטיה המשותפת" ובני הזוג שניהם נהנו מאותן ירושות. מכאן הסיק הבעל כי בניין המגורים שקיבלה האישה בירושה מאביה המנוח, שנה לפני הפרידה מממנו, בניין השווה עשרות מיליוני שקלים, שייך גם הוא ל"אמבטיה המשותפת". הבעל טען כי ראה בירושה זו ביטוח לזקנתו והסתמך עליה.

פסק הדין במקרה המתואר

השופטת קבעה שלא די בעצם קיומם של חיי נישואים משותפים, אף אם הם ממושכים, כדי לקבוע כוונת שיתוף ספציפית אלא יש להוכיח נסיבות עובדתיות לכוונת שיתוף לכל נכס בנפרד וכל פעם מחדש, כלומר להוכיח "דבר מה נוסף".  "דבר מה נוסף" זה יכול להתבטא בהשקעות כספיות בנכס מצדו של בן הזוג הטוען לשיתוף או הבטחות ומצגים שהבטיחו לו והוא הסתמך עליהן. נטל ההוכחה ממשי ובעל משקל ואין די בציפייה או במשאלת לב של בן הזוג הטוען להשתתפות בנכס. במקרה שלנו, הבעל לא הצליח להוכיח כי היתה כוונה לשתף אותו בירושת הבניין שקיבלו אשתו ואחיה מאביהם.

לעניות דעתי, זהו פסק דין נכון.

הטיעונים התומכים בפסק הדין

אף אם הוכח כי הייתה כוונת שיתוף ספציפית בנוגע לירושות שהתקבלו מצד הורי הבעל, הרי שאין בכך ללמד על כוונת שיתוף ספציפית בנכס חיצוני אחר, קרי אין לגזור מזה דבר לעניין הירושות של הורי האישה. יש להוכיח כוונת שיתוף לכל נכס בנפרד – וזה צודק.

העוסקים בדיני המשפחות ערים לתחושת חוסר הוודאות השוררת לעיתים במסדרונות בתי משפט למשפחה בשל יכולתו של בית המשפט להשתמש בשיקול דעתו על מנת לעשות צדק. אם בעבר נשמרה ההבחנה בין נכסים משותפים לבין החיצוניים, הנה נקבעו בפסיקה מבחנים אשר הרחיבו את כוונת השיתוף וכדאי לאנשים לדעת אותם. הרחבת המבחנים תגרום לחוסר וודאות בציבור אשר תביא להתדיינויות ארוכות ומיותרות.

מה ניתן לעשות על מנת להימנע ממצבים דוגמת אלו מלכתחילה?

על קצה המזלג, יש מספר פעולות שעשויות להגן על הנכס החיצוני מערבוב בנכסים המשותפים. כדי שנכס חיצוני (שניתן בירושה או במתנה) לא ייכנס לאותה "אמבטיה משותפת" יש להיזהר שלא לערבב אותו או את הפירות שיתקבלו ממנו (כגון שכר דירה המתקבל מדירת ירושה) בחשבונות משותפים, אף לא לשפץ אותו מכספי החשבון המשותף. כדאי לפתוח חשבון נפרד אשר ממנו ינוהלו כספי הנכס החיצוני. 

כאן עולה חשיבות הפנייה לעורך דין לדיני משפחה, שיוכל להנחות וללוות את המעוניינים ללמוד כיצד להגן על נכסיהם במערכת לא פשוטה זו. ככל שנדבוק בחוק או לפחות במבחנים שנקבעו בפסיקה, כך נזכה ביותר וודאות ונוכל להסביר ללקוחותינו מה מותר ומה אסור ולהדריך אותם, ככל האפשר, בעולם הסבוך הזה של דיני המשפחות.  

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.

עד העת האחרונה שלטה בכיפת בתי המשפט "הלכת בבלי". בסיפור זה אשת טייס שנתפסה בבגידה סולקה מדירת המגורים המשותפת לה ולבעלה על ידי בית הדין הרבני הגדול (1994). התקופה-  ימי אהרון ברק בעליון וחקיקת חוק כבוד האדם וחירותו. עתירה שהוגשה לעליון בשבתו כבג"צ על ידה לביטול פסק הדין הרבני התקבלה שם נקבע כי פסיקתו של בית הדין הרבני נפסלת והאישה תזכה בחצי הדירה לצד בעלה. החלטה זו הוציאה לרחובות מאות אלפי חרדים מזועזעים מכך שהעליון ביטל פסיקה של הרבני.

הפסיקה – רכוש ורגש בנפרד

בעקבות פסק דין זה נקבע כי בני זוג שבגדו ונתפסו בבגידה, לא ישלמו על כך באיבוד זכותם ברכוש או בחלק מהרכוש. חוק יחסי ממון אינו מייחס חשיבות לשאלה מי הגורם לפירוק הנישואין, ואינו "מעניש" צד שבגד על ידי פגיעה בזכויותיו הרכושיות. קרי, אין קשר בין "אשם", בגידה או רכוש. רכוש ורגש בנפרד.

אלא מה? ימינו ימים בהם פוליטיקה מנסה לחדור למשפט ולהצר ולצמצם את גבולות בג"צ. והנה מאמציה של שרת המשפטים איילת שקד לשריין שופטי עליון שמרניים- נשא פרי.

ראשיתו של פסק הדין הוא בזוג שהיה נשוי כשלושים שנה. ב-2013 תבע הבעל גירושין ברבני האזורי וכרך את ענייני הרכוש בתביעתו. תביעתו התבססה על מספר עילות: ראשית, אישה מורדת שלא מקיימת עמו יחסי מין. שנית,  אישה נואפת עם אחר. ושלישית, אישה שלא דואגת לניקיון הבית ולארוחות. 

בעקבות טענות הבעל חייב אותה בית הדין להתגרש ומשהתעקשה לסיים את העניין הרכושי לפני שתיאות לתת גט, הורה בית הדין הרבני האזורי על מעצרה ועל פיטורי בא כוחה וחיובו בהוצאות אישיות בסך 15,000 שקל. בלחץ בית המשפט נתנה האישה הסכמתה לגט. בית הדין הרבני האזורי קבע כי דירת המגורים אשר מקימה חזקת שיתוף ספציפי תתחלק בין בני הזוג. הבעל ערער לבית הדין הרבני הגדול שנתן פסיקתו: מכיוון שבגדה- לא תקבל כלום.

בסוף 2018, עתרה האישה לבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ על פסיקת בית הדין הרבני הגדול, ששלל ממנה את חלקה ברכוש, בעקבות בגידתה בבעלה. בית המשפט העליון בדעת רוב קבע כי האישה שבגדה בבעלה אכן תפסיד את חלקה בבית המשותף. דעת הרוב היא של השופטים השמרניים שטיין ומינץ, ממינוייה של השרה שקד.

השופט יצחק עמית בדעת מיעוט מזהיר בפסק הדין מכך שקצרה הדרך לתופעה של הבאת ראיות על מעשי בגידה וניאוף של מי מבני הזוג במסגרת סכסוכים בענייני רכוש, סוגיה שתגרום לנסיגה של  אלפי שנים בעולם המשפט.

שופטי דעת הרוב קבעו כי אין להתערב בפסיקת בית הדין הרבני הגדול. טיעוניו של השופט שטיין מבוססים על עיקרון הניטרליות ועיקרון האוטונומיה שבין הערכאות. ומתרץ זאת השופט, במילים פשוטות, כי בגידת האישה ושלילת זכותה עקב כך מרכושה אינם עניין של עונש או אשמה אלא החלטה עניינית של בית הדין ואל לו לבית המשפט העליון להתערב מפאת עקרון הניטרליות והאוטונומיה???!!

 לאחר שנים רבות בהן בית הדין הדתי חויב לפעול כמו בית המשפט האזרחי בענייני רכוש, פתאום אין חשיבות להחלת הדין הדתי על ענייני רכוש –  ואין בכך חריגה מסמכות?

עורך הדין שייצג את האישה ר הגיש בקשה לדיון נוסף לבית המשפט העליון והנשיאה חיות קבלה בקשה זו וקבעה דיון חוזר במותב של תשעה שופטים. 

ואני רק מקווה שהשפיות תחזור לשלוט כאן, במהרה. 

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.

"תינוק המריבה"

בינואר 2016 פנתה צעירה לרשויות הרווחה וביקשה למסור לאימוץ את הילד שאמורה היתה ללדת. האם טענה שהאב יהודי ונפטר זה מכבר. האם לא רצתה לחשוף את זהותו.

רשויות הרווחה מחויבות מכוח ס' 13(א)(1) לחוק אימוץ ילדים לנקוט באמצעים סבירים כדי לזהות את ההורה הבלתי ידוע ולברר את עמדתו ביחס לילד כתנאי לשם "הכרזה" על ילד כבר- אימוץ. לאחר שהילד כבר הועבר למשפחה מאמצת, גילה האב, בן ה-19, שהופיע כשהוא חי לחלוטין, שחברתו לשעבר הרתה לו ומסרה את הילד לאימוץ. בינתיים חזר האב לחיות עם האם, וביקש שיחזירו לו את ילדו.

בית המשפט המחוזי קבע כי הילד יוחזר להוריו הביולוגיים. ההורים המאמצים ערערו על החלטה זו לבית המשפט העליון. בפסק דין אמיץ הטיל השופט מלצר, שימו לב, אחריות על רשויות הרווחה בטענה כי היה עליהן לבצע בדיקות ברשתות החברתיות, בניסיון לאתר את האב.

וכך נכתב שם: "בהחלט ייתכן כי אילו היו רשויות הרווחה מבצעות בדיקה עצמאית כזו למשל בחשבון הפייסבוק או האינסטגרם של האם – ככל שהגדרות הפרטיות שלה אפשרו זאת והיא בחרה לשתף את הרבים בחייה באמצעות רשתות חברתיות אלה – היה באפשרותן של הרשויות לאתר את האב בהתבסס על הנתונים שכבר נמסרו להן".

מכיוון שלא בוצעה בדיקה מעין זו, נשלל התנאי המקדים להכרזה על התינוק כבר-אימוץ ונקבע שהתינוק יוחזר לאב הביולוגי, שבינתיים כבר נפרד מהאם שכלל לא היתה מעוניינת לגדל אותו.

השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, תהה כיצד להתמודד עם סוגיית הפרטיות של האם. ההלכה ששלטה עד פסק דין זה היתה כי זכות האם שלא לגלות את זהות האב. מה מעתה והלאה? האם במקרה של אישה אשר בילתה עם חמישה גברים בשנה שקדמה ללידת הילד, לפי הפייסבוק,  נבקש לערוך בדיקת רקמות לכל הגברים הללו, לפני שנכריז על תינוק בר-אימוץ?

"בג"צ סרבני גט"

במקרה אחר בו מעודדים בתי המשפט להשתמש ברשתות החברתיות המתוקשבות בשירות בית המשפט נמצא פסק דין בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בעניין סרבני הגט.

לפני בית המשפט העליון הונחו שתי עתירות של סרבני גט שמסרבים ליתן גט לנשותיהם זו תקופה ארוכה. בתי הדין הרבניים החליטו לנקוט בשורה של סנקציות נגדם המבוססות על "הרחקות דרבנו תם", כלומר ביושם ברבים (שיימינג), זאת לאחר שנקטו בכל סנקציה אפשרית הקיימת במסגרת הוראות החוק לכפיית ציות לפסקי דין לגירושין. וכל זאת ללא הועיל, שכן שני סרבני הגט ברחו מישראל לבלי שוב, והפכו את הסנקציות הקיימות בדין לאות מתה. בין היתר מתירים הרבנים לבייש אותם, לגרום לנידויים החברתי ואף להפיץ תמונה שלהם בפייסבוק וכל זאת על מנת שיוקיעו אותם בחברה ובמקום עבודתם.

הסרבנים טוענים כי אין לרבנים סמכות משפטית לעשות כן ומבקשים מבית המשפט להתערב. פסק דין זה נדרש לדון באריכות בעולם הדיגיטלי-חברתי החדש ובשיימינג בעולם הטכנולוגי.  בנוגע ל "שיימינג", מדגיש השופט רובינשטיין כי לא כל אחד יכול לעשות זאת אלא בית הדין בלבד, וזאת לאחר שאיזן וחקר ושוכנע, כי המקרה שלפניו מצדיק את "ההרחקות". ואף מביא דוגמה וטוען כי ביוש אדם פוגעני יכול לחזק את הקורבן, כמו במקרה דלהלן, הוקעת סרבן גט שהתעלל באשתו.

בג"ץ מאפשר לבית הדין הרבני לנקוט באמצעי ביוש (שיימינג) בפייסבוק או בדרכים אחרות שהטכנולוגיה דהיום מאפשרת לאותם סרבני גט. שופט אחר משווה שם את הביוש, המוצא ביטויו כיום ברשתות חברתיות, בדומה לעמוד הקלון באירופה של ימי הביניים וכל השופטים רואים בביוש כלי נשק ראוי לחיזוק העגונות ומאבק בתופעת הסרבנות.
לסיום, כל אלו מעידים בבירור כי בית המשפט דורש להשתמש באמצעים הטכנולוגיים החדשים בשירות המשפט. לפני מספר שנים אף אחד לא היה מעלה בדעתו להאשים את רשויות המדינה באי -חיפוש בפייסבוק או באינסטגרם של אדם, משל היו חוקר פרטי. מדובר במהפכת ענק בתחום האימוץ בבתי משפט לענייני משפחה. בית המשפט נותן מקום נרחב ביותר לאינטרנט ולרשתות החברתיות על חשבון ערכים כמו קניין או הזכות לפרטיות.

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.

בחור בן 38 ביקש להקפיא את זרעו. בעת חתימתו על כרטיס "שומר זרע" סימן את  המשפט שבו נקבע: "השימוש בזרעי ייעשה רק לפי הוראותי בכתב, ואם אמות איני מאשר להשתמש בזרעי ויהיה על מכון הזרע להפשירו לאלתר". לאחר שנה חלה במחלת סרטן סופנית ונפטר.

 לאחר מותו, תבעו הוריו את מכון הזרע ואת המדינה בבקשם להשתמש בזרע בנם ובתרומת ביצית על מנת להוליד ילד באמצעות פונדקאית ולהעביר את הילד שייוולד לאימוץ לידי אחות המנוח, שהינה בת 45 וחשוכת ילדים. 

בית המשפט בחן את הסוגיה לאור מקרים ותקדימים אחרים. באחד המקרים, ביקשה אישה להשתמש בזרעו של אדם לאחר מותו. בית המשפט התיר לה ואיפשר זאת בשל רצון הנפטר והסכמתו המפורשת להביא ילד לעולם. 

במקרה אחר ביקשה אם המנוח לשאוב זרעו של בנה אשר נהרג במהלך שירותו הצבאי ולהפרות אישה שלא הכיר בחייו. היועמ"ש התנגד לכך ברם בית המשפט התיר את ההפרייה וקבע כי מצא שרצון האם עומד בקנה אחד עם רצונו "המשוער" של בנה החייל שנפטר.

במקרה נוסף שהגיע עד לביהמ"ש העליון, נקבע לבסוף שאם לנפטר היתה בת זוג קבועה והוא לא נתן ביטוי מפורש לחוסר רצונו בדבר המשכיות- או אז קיימת חזקה שניתנת לסתירה כי היה רצון "משוער" להמשכיות. אולם רק בת הזוג, היא ולא אדם אחר, רשאית לעשות שימוש בזרע הנפטר.

במקרה שלפנינו ההורים טענו שרצונו של בנם המנוח לא יכול להיות מוכח מתוך כרטיס "שומר זרע" וסימון המשפט המבטל את האפשרות לעשות שימוש בזרעו נעשה באופן אוטומטי בלי שבנם הבין את משמעות הסימון, וזאת אף בשל  הסרת גידול ממאיר מראשו. 

אחותו מספרת בעדות נוקבת ומצמררת כיצד קבעו היא ואחיה שהיא תגדל את ילדם. האחות מספרת לבית המשפט כי כשאחיה כבר הבין כי לא יחיה עוד זמן רב, נהג להזכיר לה כל הזמן את הזרע המוקפא. גם אמו העידה שהנפטר דיבר אתה על נכדים ממנו ועל הזיכרון שמשאיר בעולם הזה. עדה נוספת היתה מנהלת מועדון שהעסיקה את המנוח ב-15 השנה האחרונות לחייו אשר העידה על רצונו הכביר בילדים ועל חלומו לגדל ילד ששמו יהיה אורי.י. 

השופטת, בצעד אמיץ ולא פשוט, קבעה במקרה דנן כי שוכנעה מהעדויות שהובאו בפניה כי רצונו המשוער של המנוח וכוונתו, שלא כמו בטופס עליו חתם ואף בניגוד לו, היו להתיר שימוש בזרעו על מנת להביא צאצאים אחרי מותו. היא פותחת את פסק דינה בשיר "עקרה" של רחל המשוררת: "בן לו היה לי! ילד קטן, שחור תלתלים ונבון…".

אין ספק שפסק הדין המרגש הזה, לאור הנושא המורכב, היה מטלטל. אולם עדיין איני חושבת כי שימוש בזרע אדם לאחר מותו יוכל להתאפשר ללא הסכמה מודעת של האדם ואף ציווי מפורש שלו לעשות כן. עלינו להבין כי במקרה זה בית המשפט איפשר שימוש בזרעו של האדם תוך שנתן פרשנות סותרת למסמך עליו הוא חתם. בית המשפט פעל באנושיות רבה עת השתמש בעדויות המשפחה ועדויות הקרובים למנוח על מנת ליתן פרשנות מרחיבה ולבטל את חתימתו של המנוח על המשפט המורה שלא להשתמש בזרעו לאחר מותו, אולם עלינו להיות זהירים בפרשנותנו את כוונות המנוח לאחר מותו, בייחוד כשהן שונות לגמרי ממה שהותיר המנוח באופן כתוב עבורנו.

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין. 

חוק יחסי ממון קובע הסדר של איזון משאבים, וזאת לזוגות שנישאו לאחר שנת 1974. ואכן, לפי "החוק היבש", נכסים שהיו בבעלות בני הזוג לפני הנישואין וכן נכסים שניתנו או הועברו לבן הזוג במתנה ו/או בירושה בזמן הנישואין, יהיו שייכים לו בלבד. לנוחות מאמר זה, נכנה נכסים אלו כ-"נכסים חיצוניים".

כאמור לעיל, אף נכסים חיצוניים עשויים, במקרים מסוימים, להיות ניתנים לחלוקה ולשיתוף בין בני הזוג.

מקרים בהם לבן/בת הזוג יקבעו זכויות בנכס המועבר כירושה לבן הזוג השני

על בן הזוג הטוען לשיתוף בנכסים החיצוניים שקיבל בן זוגו (אלו שניתנו במתנה או הועברו בירושה) קיים הנטל להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס (קרי, בן הזוג השני התכוון לשתף אותו בנכס). לצורך הוכחת אותה כוונת שיתוף, ישתמש בן הזוג בראיות חיצוניות, דוגמת השקעות כספיות מצדו (שיפוץ, השתתפות במשכנתא, התחייבות להלוואות הקשורות לנכס הספציפי וכיוצ"ב). אם צלח בן הזוג לשכנע את בית המשפט כי היתה כוונת השיתוף, בית המשפט עשוי להכריז עליו כבעל זכויות בנכס, וזאת למרות שעסקינן בנכס שהועבר בירושה ו/או ניתן כמתנה.

המבחנים לשיתוף בנכס הנם רבים, שונים ומגוונים. ייתכן כי מכלול הוכחות שונות ונסיבות שונות, יביאו את בית המשפט להשתכנע כי אכן יש שיתוף בנכס.

אמירות שונות יכולות להעיד על כוונת השיתוף בין הצדדים לגבי דירה/חסכון/כספים. הבטחות, התחייבות כתובה, מצג שנוצר כלפי צדדים שלישיים וכו'. טול למשל מקרה בו צד אחד הסתמך על המצג שיצר הצד השני לעניין שיתוף בנכס, וכתוצאה מזה זנח קריירה ו/או נמנע מלחסוך כספים ו/או לרכוש לעצמו נכס, למרות שיכול היה לעשות כן. במקרים כאלו, יתכן כי בית המשפט יחליט להכיר בזכותו של בן הזוג בנכסי הצד השני, הגם שהועברו בירושה ו/או ניתנו במתנה.מקרה נוסף הוא זה של השבחת הנכס. בתיק אותו ניהלתי ירש הבעל דירה במהלך הנישואין, אך בשנים שלאחר מכן שיפצה אשתו את הנכס, השביחה אותו והשקיעה בו כספים רבים. מובן, כי אם השקיעה האישה כספים בהשבחת הנכס, השקיעה ממרצה ומזמנה, יקבע בית המשפט כי הנכס המושבח (כתוצאה מפעולות האישה ו"ערבוב" כספי האישה והבעל) נצבר במהלך החיים המשותפים של בני הזוג, ולאישה חלק בו. ניתן להתייחס להשבחה זו כאל "תוספת" לנכס, וכך להכיר בתוספת זו כזכות או שווי כסף לטובת המשביח.

מקרים בהם לבן/בת הזוג לא יקבעו זכויות בנכס

מנגד, מקרה בו יוכיח בעל הנכס כי החריג את הנכס ו/או לא גר בו יחד עם בת זוגו ו/או לא נולדו להם ילדים באותו הנכס, ומעולם אף לא הבטיח כל הבטחה לגבי הנכס, ייטה בית המשפט שלא להכיר בתובע כבעל זכויות בנכס, ולהכריז על מקבל הירושה כבעליו הבלעדיים. למעשה, הכל נתון להחלטת בית המשפט תוך שיילקחו בחשבון נסיבות מיוחדות של כל תיק ותיק המגיע לפתחו. 

יש לשים לב, גם כאשר אנו בטוחים שנכס מסוים הוא שלנו בלבד, כי זכינו בו במתנה ו/או בירושה, הרי שבפועל אין ודאות מוחלטת. מי שבכל זאת חפץ לשמור את נכסיו לעצמו ולהבטיח את בעלותו הבלעדית על נכס ו/או רכוש מכל סוג שהוא, ידאג לערוך הסכם ממון מקצועי ע"י עורך- דין המתמחה בתחום דיני המשפחה, בו תהיינה הוראות ברורות וחד משמעיות לעניין השיתוף ו/או אי- השיתוף בנכסים ובזכויות של שני בני הזוג. הגם שמדובר בעניין שמצטייר כמביך ולא נעים כלפי בן הזוג, הרי שהסכם שכזה יימנע התכתשויות בבתי המשפט, שסופן יכול להוביל לאובדן רכוש רב. 

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.

במהלך שנת 2016, התקבל בכנסת תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. התיקון מדגיש את זכותו הבסיסית של כל אדם לעצמאות ושיתוף בקבלת החלטות הנוגעות לאדם עצמו גם "במחיר" של עשיית טעויות בשיקול הדעת.

הכלי שהתקבל כתוצאה מהתיקון, "ייפוי כוח מתמשך", מאפשר לאדם בגיר לתכנן את עתידו בכל תחום שיבחר: רכושי/כלכלי, רפואי או אישי. האדם בוחר מרצונו (בעת שהוא מבין ומסוגל לקבל החלטות ולבצען) מי יטפל בענייניו וממנה מיופה כוח שיהיה מוסמך לפעול בשמו בעתיד כשלא יוכל עוד לקבל ולבצע החלטות בענייניו בעצמו וכן לקבוע כיצד ייראו חייו אם וכאשר מצבו ישתנה לרעה, והוא לא יהיה מסוגל לעשות כן. סיבות להרעה במצבו של אדם יכולות להיות מחלות זיקנה (כגון דמנציה), מוגבלות נפשית, אך גם דברים לא צפויים שיכולים לקרות לצעירים כמו חבלות ראש כתוצאה מתאונה או מוגבלות אחרת הפוגעת בכושר השיפוט.  הכלי, אם כן, הינו בפועל כלי לניהול עתידי. כלומר, הוא זה שקובע מי ינהל עבור פרט מסוים את ענייניו כאשר לא יהיה מסוגל לבצע זאת בעצמו, ובאיזה אופן. זהו גם כלי הסכמי שאינו מערב את בית המשפט, כפי שנעשה כיום במינוי אפוטרופוס.

אופן הסדרת ייפוי הכוח המתמשך

נותן ייפוי הכוח נקרא "הממנה" והאדם שיהא מוסמך לקבל החלטות ולבצען בשם הממנה נקרא "מיופה כוח". (זהו מינוי אישי ולכן לא ימונה כאן תאגיד או חברה). מיופה כוח, קרוב משפחה, ניתן למנות ללא הגבלה. מיופה כוח שאינו קרוב- מוגבל עד שלושה מיופי כוח. מיופי הכוח חייבים להיות מעל גיל 18.

ככלל, השימוש בכלי של "ייפוי כוח מתמשך" מתאים כאשר קיימת לאדם מעטפת תמיכה משפחתית או חברתית, והבחירה במיופה הכוח מהווה המשך טבעי למערכת יחסים של אמון וקרבה הקיימים בין הממנה למיופה הכוח (כך למשל כשהממנה בוחר בבת זוגו, ילדיו או הוריו כמיופה כוחו). בנוסף, ניתן לבחור מיופה כוח בשל מומחיותו או מקצועיותו, למשל רו"ח או עו"ד שטיפלו בענייני הממנה או משפחתה, ואשר האדם סומך עליהם ונותן בהם אמון. לילדים המתגוררים בחו"ל עדיף שהוריהם ימנו כמיופה כוח את אחד האחים בארץ על מנת שלא יצטרכו לחפש בשעת הצורך את חתימותיהם מול בית המשפט.

"ייפוי כוח מתמשך" נכנס לתוקף במועד שבו הממנה אינו מסוגל עוד "להבין בדבר" (בד"כ ע"פ חוות דעת רפואית), כלומר, לקבל החלטות ולבצע פעולות. למשל, החלטות בענייני רכוש או החלטות בעניינים רפואיים. כממנה, תוכל להחליט על מינוי מיופה כוח יחיד וכן על מינוי מיופה כוח חלופי למקרה שמיופה הכוח הראשון לא ירצה או לא יוכל לפעול בשמך (למשל, במידה ויעבור להתגורר בחו"ל). כמו כן, באפשרותך למנות מספר מיופיי כוח (למשל, כמה מילדייך).

הממנה יכול לקבוע אם מיופיי הכוח יפעלו במשותף או בנפרד (למשל אם ילד אחד גר בחו"ל, יוכל הילד השני לפעול בנפרד), מהו היקף הסמכויות והאחריות של כל אחד מהם וכן מי יכריע במקרה של מחלוקת ביניהם.

סוגים שונים ונקודות חשובות בנושא יפוי כוח מתמשך

1. "ייפוי כוח מתמשך" בעניינים האישיים מתייחס לרווחתך האישית, לצרכייך היומיומיים, למקום מגוריך, לבריאותך, לענייניך הגופניים, הנפשיים או החברתיים. מיופה הכוח מוחרג מלפעול בדברים אישיים כגון השתתפות בבחירות, המרת דת או אימוץ ילד בשם הממנה.

2. "ייפוי כוח מתמשך" בעניינים הרכושיים מתייחס לטיפול בכלל נכסיך, כספיך והתחייבויותיך.

3. בסעיף "הנחיות מקדימות" ניתן להוסיף הנחיות לבחירתך. למשל, הממנה יכול לקבוע מטפל רפואי מסוים שהוא מעדיף שיטפל בו או לציין סוג טיפול המועדף עליו, בהתאם לצורך. הממנה יכול לקבוע כי מבקש שמקום מגוריו יהיה ביתו, אלא אם הנסיבות לא יאפשרו זאת, או להעדיף בנסיבות מסוימות סידור חוץ-ביתי, תוך ציון המסגרת המועדפת עליו. כמו כן יכול הממנה לקבוע כי מיופה הכוח ימכור את ביתו בהתקיים נסיבות מסוימות או להנחות אותו להשקיע את כספיו בדרך מסוימת.

4. קיים גם ייפוי כוח לעניינים רפואיים בלבד והוא נפרד ל"ייפוי כוח מתמשך". ייפוי כוח זה נוהג בהתאם לחוק זכויות החולה, שם אדם רשאי לייפות את כוחו של אדם אחר לקבל עבורו החלטות רפואיות למצבים עתידיים שבהם לא יוכל לתת הסכמה מדעת לטיפול רפואי. בנוסף, אדם המעוניין להיערך מראש למצב שבו יהיה חולה הנוטה למות, יוכל להכין הנחיות רפואיות מקדימות או למנות מיופה כוח בהתאם להוראות חוק החולה הנוטה למות.

פיקוח על יפוי כוח מתמשך וביטולו

הפיקוח על "ייפוי הכוח המתמשך" נעשה בדרך של איזונים ובלמים. לדוגמה, "ייפוי כוח מתמשך" ייערך וייחתם בפני עו"ד שאין לו עניין אישי בייפוי הכוח. בנוסף קיימת חובת הפקדה של "ייפוי הכוח המתמשך" במשרדי האפוטרופוס הכללי. יתר על כן, ממועד הפקדת ייפוי הכוח ועד למועד כניסתו לתוקף, ישלח האפוטרופוס הכללי לממנה "תזכורת" אחת לשלוש שנים, כדי לוודא שהממנה לא מעונין לשנות את ייפוי הכוח.

הממנה רשאי לקבוע אנשים נוספים, המכונים "מיודעים", שיקבלו מידע או דיווחים ממיופה הכוח על החלטות או פעולות שביצע. אולם, פעולות מסוימות מחייבות הוראה מפורשת בייפוי הכוח ולעיתים אף מחייבות קבלת אישור בית משפט (כגון מכירת מקרקעין, הסתלקות מעיזבון תרומה, מתנה הלוואה מעל 100,000 ₪).

ייפוי הכוח יפקע או יתבטל, למשל בשל פטירת הממנה, בשל פטירת מיופה הכוח או בשל ביטול ייפוי הכוח ע"פ רצון הממנה. יתכן שבית המשפט המוסמך יבטל את ייפוי הכוח אם ימצא שמיופה הכוח לא פעל כראוי, הייפוי ניתן במרמה או בעקבות השפעה בלתי הוגנת.

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.