ניכור הורי הינו מצב של נתק בקשר בין ילד לאחד ההורים ללא הצדק בעת פרידת הזוג. בדרך כלל מדובר בסיטואציה בה הילד מסרב ליצירת קשר עם אחד ההורים, בדרך כלל ההורה שהוא אינו נמצא במשמורתו. במקרים מסוימים, סירוב זה נוצר מעצמו, אך לעיתים הוא נוצר כתוצאה מהתנהגות פגומה של אחד ההורים.ע"פ רוב, המקרים הקשים של ניכור הורי נובעים מהסתה קיצונית של אחד ההורים כלפי ההורה השני. לעתים ההורה הנמצא במצוקה עקב הפירוד משתף את ילדו, יתר על המידה, בפרטי פרטים של בעיותיו הרגשיות. הילד עלול להיקלע לתחושה של נאמנות כפולה ואף לכעוס על ההורה שפגע בהורה האחר. במקרים מסוימים הילד מזדהה עם ההורה ה"סובל" נכנס בנעליו ומרגיש שהוא שונא את ההורה האחר ולא רוצה שום קשר עמו. לדוגמה, ילד שטוען כי הוא לא רוצה לראות את אביו, מאחר ו"גילה" שזה לא אביו הביולוגי (ואמו לא ממהרת להכחיש זאת). במקום אחר נערה במקרה אחר, מתבגרת שרבה עם אמה עוברת לגור בבית אביה ומסרבת להיות בקשר עם אמה. ילדים כאלו מרגישים חצויים כי הם תופסים הורה אחד כטוב והשני כרע.

ניכור הורי כחטיפה מטאפורית של נפש הילד

הצעת חוק של ח״כ לשעבר, רוויטל סוויד, ביקשה להשוות את הניכור ההורי לחטיפת ילדים, שהרי זו חטיפת נפשו של הילד המנוכר. החוק מבקש לתת לבית המשפט סעדים כמו חיוב ההורים והילד בסדנאות הוריות, קבלת תכנית טיפולית, מינוי מתאם הורי, הטלת קנס על ההורה המנכר, חיוב ההורה המפר בהוצאות משפט וקנסות לפי בזיון ביהמ"ש ובמקרים היותר קיצוניים- העברת הילד למשמורת ההורה התובע או הכרזת הילד כ"קטין נזקק" והוצאתו ממשמורת שני ההורים.

תיקים ותקדימים בנושא

בביהמ"ש בת"א מונה שופט מיוחד לנושא זה, ארז שני, שיטפל במקרים אלו בדחיפות, תוך ימים ספורים על מנת שלא יידחו דיונים למספר חודשים. באחד המקרים, שני ילדים בני תשע אינם בקשר עם אביהם מזה שנתיים, מאחר והאם טענה כי האב מסוכן לילדים. נקבע כי לטענה זו אין ביסוס במציאות והיא טענה בעלמא של האם המנכרת. נמצא כי
האֵם לא איפשרה לילדים להיות בקשר עם האב, וזאת על רקע סכסוך כלכלי, והשחירה את האב בפני הילדים.
המומחה בתיק קבע כי האם, ההורה המנכר כאן, נתפסת כהורה מתעלל.

במקרה אחר, לאֵם אין קשר עם בניה התאומים בני ה-16,  על אף שבית המשפט קבע כבר לפני שנה כי על האב להירתם ולעזור בחידוש הקשר בין האם לבניה שגרים עמו. בדיון בבית המשפט טען  האב כי הילדים מאיימים בהתאבדות אם יאלצו אותם להיות בקשר עם האם. השופט קבע שם כי קטין אינו רשאי להחליט כי הוא "מתגרש" ממי מהוריו ומנתק עמו את הקשר. כן נקבע כי האב המנכר, הופך את האם ל-"שכולה" בעוד ילדיה עדיין בחיים, ולכן פעולותיו אינן חוקיות.

השלכותיה של הצעת החוק

אימהות או אבות שמערבים את ילדיהם בקונפליקט הבינ-זוגי, חייבים לדעת כי תופעת הניכור ההורי מוכרת כיום כפעולה הנחשבת להפרעה רפואית-רגשית ונתפסת כהתעללות בקטין שאינה עולה בקנה אחד עם טובת הילד. הניכור ההורי או ההורות "החולנית" והמסיתה פוגעת בהתפתחות הילד ומעוותת את ההבנה והתפיסה שתהיה לו על מערכות יחסים בתוך משפחה. ילדים עם סרבנות קשר לומדים להשתמש במניעת אהבה כמניפולציה וכעונש. ככאלו הם יפתחו חוסר אמון וחשדנות בבני אדם.

בתי המשפט כיום מתייחסים לניכור הורי באופן שלילי ונוטים להשתמש בכל האמצעים שעומדים לרשותם כדי לטפל בעניין. דעו כי גם קיימת אפשרות לתביעה נזיקית של הצד המנוכר לתבוע את ההורה המנכר ובית המשפט אף יסייע בידו.

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.

בחור בן 38 ביקש להקפיא את זרעו. בעת חתימתו על כרטיס "שומר זרע" סימן את  המשפט שבו נקבע: "השימוש בזרעי ייעשה רק לפי הוראותי בכתב, ואם אמות איני מאשר להשתמש בזרעי ויהיה על מכון הזרע להפשירו לאלתר". לאחר שנה חלה במחלת סרטן סופנית ונפטר.

 לאחר מותו, תבעו הוריו את מכון הזרע ואת המדינה בבקשם להשתמש בזרע בנם ובתרומת ביצית על מנת להוליד ילד באמצעות פונדקאית ולהעביר את הילד שייוולד לאימוץ לידי אחות המנוח, שהינה בת 45 וחשוכת ילדים. 

בית המשפט בחן את הסוגיה לאור מקרים ותקדימים אחרים. באחד המקרים, ביקשה אישה להשתמש בזרעו של אדם לאחר מותו. בית המשפט התיר לה ואיפשר זאת בשל רצון הנפטר והסכמתו המפורשת להביא ילד לעולם. 

במקרה אחר ביקשה אם המנוח לשאוב זרעו של בנה אשר נהרג במהלך שירותו הצבאי ולהפרות אישה שלא הכיר בחייו. היועמ"ש התנגד לכך ברם בית המשפט התיר את ההפרייה וקבע כי מצא שרצון האם עומד בקנה אחד עם רצונו "המשוער" של בנה החייל שנפטר.

במקרה נוסף שהגיע עד לביהמ"ש העליון, נקבע לבסוף שאם לנפטר היתה בת זוג קבועה והוא לא נתן ביטוי מפורש לחוסר רצונו בדבר המשכיות- או אז קיימת חזקה שניתנת לסתירה כי היה רצון "משוער" להמשכיות. אולם רק בת הזוג, היא ולא אדם אחר, רשאית לעשות שימוש בזרע הנפטר.

במקרה שלפנינו ההורים טענו שרצונו של בנם המנוח לא יכול להיות מוכח מתוך כרטיס "שומר זרע" וסימון המשפט המבטל את האפשרות לעשות שימוש בזרעו נעשה באופן אוטומטי בלי שבנם הבין את משמעות הסימון, וזאת אף בשל  הסרת גידול ממאיר מראשו. 

אחותו מספרת בעדות נוקבת ומצמררת כיצד קבעו היא ואחיה שהיא תגדל את ילדם. האחות מספרת לבית המשפט כי כשאחיה כבר הבין כי לא יחיה עוד זמן רב, נהג להזכיר לה כל הזמן את הזרע המוקפא. גם אמו העידה שהנפטר דיבר אתה על נכדים ממנו ועל הזיכרון שמשאיר בעולם הזה. עדה נוספת היתה מנהלת מועדון שהעסיקה את המנוח ב-15 השנה האחרונות לחייו אשר העידה על רצונו הכביר בילדים ועל חלומו לגדל ילד ששמו יהיה אורי.י. 

השופטת, בצעד אמיץ ולא פשוט, קבעה במקרה דנן כי שוכנעה מהעדויות שהובאו בפניה כי רצונו המשוער של המנוח וכוונתו, שלא כמו בטופס עליו חתם ואף בניגוד לו, היו להתיר שימוש בזרעו על מנת להביא צאצאים אחרי מותו. היא פותחת את פסק דינה בשיר "עקרה" של רחל המשוררת: "בן לו היה לי! ילד קטן, שחור תלתלים ונבון…".

אין ספק שפסק הדין המרגש הזה, לאור הנושא המורכב, היה מטלטל. אולם עדיין איני חושבת כי שימוש בזרע אדם לאחר מותו יוכל להתאפשר ללא הסכמה מודעת של האדם ואף ציווי מפורש שלו לעשות כן. עלינו להבין כי במקרה זה בית המשפט איפשר שימוש בזרעו של האדם תוך שנתן פרשנות סותרת למסמך עליו הוא חתם. בית המשפט פעל באנושיות רבה עת השתמש בעדויות המשפחה ועדויות הקרובים למנוח על מנת ליתן פרשנות מרחיבה ולבטל את חתימתו של המנוח על המשפט המורה שלא להשתמש בזרעו לאחר מותו, אולם עלינו להיות זהירים בפרשנותנו את כוונות המנוח לאחר מותו, בייחוד כשהן שונות לגמרי ממה שהותיר המנוח באופן כתוב עבורנו.

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין. 

חוק יחסי ממון קובע הסדר של איזון משאבים, וזאת לזוגות שנישאו לאחר שנת 1974. ואכן, לפי "החוק היבש", נכסים שהיו בבעלות בני הזוג לפני הנישואין וכן נכסים שניתנו או הועברו לבן הזוג במתנה ו/או בירושה בזמן הנישואין, יהיו שייכים לו בלבד. לנוחות מאמר זה, נכנה נכסים אלו כ-"נכסים חיצוניים".

כאמור לעיל, אף נכסים חיצוניים עשויים, במקרים מסוימים, להיות ניתנים לחלוקה ולשיתוף בין בני הזוג.

מקרים בהם לבן/בת הזוג יקבעו זכויות בנכס המועבר כירושה לבן הזוג השני

על בן הזוג הטוען לשיתוף בנכסים החיצוניים שקיבל בן זוגו (אלו שניתנו במתנה או הועברו בירושה) קיים הנטל להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס (קרי, בן הזוג השני התכוון לשתף אותו בנכס). לצורך הוכחת אותה כוונת שיתוף, ישתמש בן הזוג בראיות חיצוניות, דוגמת השקעות כספיות מצדו (שיפוץ, השתתפות במשכנתא, התחייבות להלוואות הקשורות לנכס הספציפי וכיוצ"ב). אם צלח בן הזוג לשכנע את בית המשפט כי היתה כוונת השיתוף, בית המשפט עשוי להכריז עליו כבעל זכויות בנכס, וזאת למרות שעסקינן בנכס שהועבר בירושה ו/או ניתן כמתנה.

המבחנים לשיתוף בנכס הנם רבים, שונים ומגוונים. ייתכן כי מכלול הוכחות שונות ונסיבות שונות, יביאו את בית המשפט להשתכנע כי אכן יש שיתוף בנכס.

אמירות שונות יכולות להעיד על כוונת השיתוף בין הצדדים לגבי דירה/חסכון/כספים. הבטחות, התחייבות כתובה, מצג שנוצר כלפי צדדים שלישיים וכו'. טול למשל מקרה בו צד אחד הסתמך על המצג שיצר הצד השני לעניין שיתוף בנכס, וכתוצאה מזה זנח קריירה ו/או נמנע מלחסוך כספים ו/או לרכוש לעצמו נכס, למרות שיכול היה לעשות כן. במקרים כאלו, יתכן כי בית המשפט יחליט להכיר בזכותו של בן הזוג בנכסי הצד השני, הגם שהועברו בירושה ו/או ניתנו במתנה.מקרה נוסף הוא זה של השבחת הנכס. בתיק אותו ניהלתי ירש הבעל דירה במהלך הנישואין, אך בשנים שלאחר מכן שיפצה אשתו את הנכס, השביחה אותו והשקיעה בו כספים רבים. מובן, כי אם השקיעה האישה כספים בהשבחת הנכס, השקיעה ממרצה ומזמנה, יקבע בית המשפט כי הנכס המושבח (כתוצאה מפעולות האישה ו"ערבוב" כספי האישה והבעל) נצבר במהלך החיים המשותפים של בני הזוג, ולאישה חלק בו. ניתן להתייחס להשבחה זו כאל "תוספת" לנכס, וכך להכיר בתוספת זו כזכות או שווי כסף לטובת המשביח.

מקרים בהם לבן/בת הזוג לא יקבעו זכויות בנכס

מנגד, מקרה בו יוכיח בעל הנכס כי החריג את הנכס ו/או לא גר בו יחד עם בת זוגו ו/או לא נולדו להם ילדים באותו הנכס, ומעולם אף לא הבטיח כל הבטחה לגבי הנכס, ייטה בית המשפט שלא להכיר בתובע כבעל זכויות בנכס, ולהכריז על מקבל הירושה כבעליו הבלעדיים. למעשה, הכל נתון להחלטת בית המשפט תוך שיילקחו בחשבון נסיבות מיוחדות של כל תיק ותיק המגיע לפתחו. 

יש לשים לב, גם כאשר אנו בטוחים שנכס מסוים הוא שלנו בלבד, כי זכינו בו במתנה ו/או בירושה, הרי שבפועל אין ודאות מוחלטת. מי שבכל זאת חפץ לשמור את נכסיו לעצמו ולהבטיח את בעלותו הבלעדית על נכס ו/או רכוש מכל סוג שהוא, ידאג לערוך הסכם ממון מקצועי ע"י עורך- דין המתמחה בתחום דיני המשפחה, בו תהיינה הוראות ברורות וחד משמעיות לעניין השיתוף ו/או אי- השיתוף בנכסים ובזכויות של שני בני הזוג. הגם שמדובר בעניין שמצטייר כמביך ולא נעים כלפי בן הזוג, הרי שהסכם שכזה יימנע התכתשויות בבתי המשפט, שסופן יכול להוביל לאובדן רכוש רב. 

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.

במהלך שנת 2016, התקבל בכנסת תיקון 18 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות. התיקון מדגיש את זכותו הבסיסית של כל אדם לעצמאות ושיתוף בקבלת החלטות הנוגעות לאדם עצמו גם "במחיר" של עשיית טעויות בשיקול הדעת.

הכלי שהתקבל כתוצאה מהתיקון, "ייפוי כוח מתמשך", מאפשר לאדם בגיר לתכנן את עתידו בכל תחום שיבחר: רכושי/כלכלי, רפואי או אישי. האדם בוחר מרצונו (בעת שהוא מבין ומסוגל לקבל החלטות ולבצען) מי יטפל בענייניו וממנה מיופה כוח שיהיה מוסמך לפעול בשמו בעתיד כשלא יוכל עוד לקבל ולבצע החלטות בענייניו בעצמו וכן לקבוע כיצד ייראו חייו אם וכאשר מצבו ישתנה לרעה, והוא לא יהיה מסוגל לעשות כן. סיבות להרעה במצבו של אדם יכולות להיות מחלות זיקנה (כגון דמנציה), מוגבלות נפשית, אך גם דברים לא צפויים שיכולים לקרות לצעירים כמו חבלות ראש כתוצאה מתאונה או מוגבלות אחרת הפוגעת בכושר השיפוט.  הכלי, אם כן, הינו בפועל כלי לניהול עתידי. כלומר, הוא זה שקובע מי ינהל עבור פרט מסוים את ענייניו כאשר לא יהיה מסוגל לבצע זאת בעצמו, ובאיזה אופן. זהו גם כלי הסכמי שאינו מערב את בית המשפט, כפי שנעשה כיום במינוי אפוטרופוס.

אופן הסדרת ייפוי הכוח המתמשך

נותן ייפוי הכוח נקרא "הממנה" והאדם שיהא מוסמך לקבל החלטות ולבצען בשם הממנה נקרא "מיופה כוח". (זהו מינוי אישי ולכן לא ימונה כאן תאגיד או חברה). מיופה כוח, קרוב משפחה, ניתן למנות ללא הגבלה. מיופה כוח שאינו קרוב- מוגבל עד שלושה מיופי כוח. מיופי הכוח חייבים להיות מעל גיל 18.

ככלל, השימוש בכלי של "ייפוי כוח מתמשך" מתאים כאשר קיימת לאדם מעטפת תמיכה משפחתית או חברתית, והבחירה במיופה הכוח מהווה המשך טבעי למערכת יחסים של אמון וקרבה הקיימים בין הממנה למיופה הכוח (כך למשל כשהממנה בוחר בבת זוגו, ילדיו או הוריו כמיופה כוחו). בנוסף, ניתן לבחור מיופה כוח בשל מומחיותו או מקצועיותו, למשל רו"ח או עו"ד שטיפלו בענייני הממנה או משפחתה, ואשר האדם סומך עליהם ונותן בהם אמון. לילדים המתגוררים בחו"ל עדיף שהוריהם ימנו כמיופה כוח את אחד האחים בארץ על מנת שלא יצטרכו לחפש בשעת הצורך את חתימותיהם מול בית המשפט.

"ייפוי כוח מתמשך" נכנס לתוקף במועד שבו הממנה אינו מסוגל עוד "להבין בדבר" (בד"כ ע"פ חוות דעת רפואית), כלומר, לקבל החלטות ולבצע פעולות. למשל, החלטות בענייני רכוש או החלטות בעניינים רפואיים. כממנה, תוכל להחליט על מינוי מיופה כוח יחיד וכן על מינוי מיופה כוח חלופי למקרה שמיופה הכוח הראשון לא ירצה או לא יוכל לפעול בשמך (למשל, במידה ויעבור להתגורר בחו"ל). כמו כן, באפשרותך למנות מספר מיופיי כוח (למשל, כמה מילדייך).

הממנה יכול לקבוע אם מיופיי הכוח יפעלו במשותף או בנפרד (למשל אם ילד אחד גר בחו"ל, יוכל הילד השני לפעול בנפרד), מהו היקף הסמכויות והאחריות של כל אחד מהם וכן מי יכריע במקרה של מחלוקת ביניהם.

סוגים שונים ונקודות חשובות בנושא יפוי כוח מתמשך

1. "ייפוי כוח מתמשך" בעניינים האישיים מתייחס לרווחתך האישית, לצרכייך היומיומיים, למקום מגוריך, לבריאותך, לענייניך הגופניים, הנפשיים או החברתיים. מיופה הכוח מוחרג מלפעול בדברים אישיים כגון השתתפות בבחירות, המרת דת או אימוץ ילד בשם הממנה.

2. "ייפוי כוח מתמשך" בעניינים הרכושיים מתייחס לטיפול בכלל נכסיך, כספיך והתחייבויותיך.

3. בסעיף "הנחיות מקדימות" ניתן להוסיף הנחיות לבחירתך. למשל, הממנה יכול לקבוע מטפל רפואי מסוים שהוא מעדיף שיטפל בו או לציין סוג טיפול המועדף עליו, בהתאם לצורך. הממנה יכול לקבוע כי מבקש שמקום מגוריו יהיה ביתו, אלא אם הנסיבות לא יאפשרו זאת, או להעדיף בנסיבות מסוימות סידור חוץ-ביתי, תוך ציון המסגרת המועדפת עליו. כמו כן יכול הממנה לקבוע כי מיופה הכוח ימכור את ביתו בהתקיים נסיבות מסוימות או להנחות אותו להשקיע את כספיו בדרך מסוימת.

4. קיים גם ייפוי כוח לעניינים רפואיים בלבד והוא נפרד ל"ייפוי כוח מתמשך". ייפוי כוח זה נוהג בהתאם לחוק זכויות החולה, שם אדם רשאי לייפות את כוחו של אדם אחר לקבל עבורו החלטות רפואיות למצבים עתידיים שבהם לא יוכל לתת הסכמה מדעת לטיפול רפואי. בנוסף, אדם המעוניין להיערך מראש למצב שבו יהיה חולה הנוטה למות, יוכל להכין הנחיות רפואיות מקדימות או למנות מיופה כוח בהתאם להוראות חוק החולה הנוטה למות.

פיקוח על יפוי כוח מתמשך וביטולו

הפיקוח על "ייפוי הכוח המתמשך" נעשה בדרך של איזונים ובלמים. לדוגמה, "ייפוי כוח מתמשך" ייערך וייחתם בפני עו"ד שאין לו עניין אישי בייפוי הכוח. בנוסף קיימת חובת הפקדה של "ייפוי הכוח המתמשך" במשרדי האפוטרופוס הכללי. יתר על כן, ממועד הפקדת ייפוי הכוח ועד למועד כניסתו לתוקף, ישלח האפוטרופוס הכללי לממנה "תזכורת" אחת לשלוש שנים, כדי לוודא שהממנה לא מעונין לשנות את ייפוי הכוח.

הממנה רשאי לקבוע אנשים נוספים, המכונים "מיודעים", שיקבלו מידע או דיווחים ממיופה הכוח על החלטות או פעולות שביצע. אולם, פעולות מסוימות מחייבות הוראה מפורשת בייפוי הכוח ולעיתים אף מחייבות קבלת אישור בית משפט (כגון מכירת מקרקעין, הסתלקות מעיזבון תרומה, מתנה הלוואה מעל 100,000 ₪).

ייפוי הכוח יפקע או יתבטל, למשל בשל פטירת הממנה, בשל פטירת מיופה הכוח או בשל ביטול ייפוי הכוח ע"פ רצון הממנה. יתכן שבית המשפט המוסמך יבטל את ייפוי הכוח אם ימצא שמיופה הכוח לא פעל כראוי, הייפוי ניתן במרמה או בעקבות השפעה בלתי הוגנת.

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.

פסיקות ותקדימים בנושא

בפס"ד של השופט שקד מביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב מפברואר 2020, הוגשה בקשה של אם לקבלת צו לחסן את בתה בת ה-12 בחיסון נגד חצבת אותו לא קיבלה כשהייתה תינוקת. האב, לעומת האם, מתנגד לקבלת צו זה, ובין טיעוניו נמצא כי אין סיכוי שבתו תידבק במחלה, אין מדובר בהתפרצות המחלה כדברי האם ולכן מבחינתו אין דחיפות, וכמו כן הוא חושב שאין צורך לחשוף את הילדה לסיכוני החיסון לשווא. בנוסף, חשוב לציין כי גם הילדה עצמה מתנגדת לחיסון. 

בית המשפט קבע כי יש לקבל את בקשת האם ולחסן את הילדה ללא אישור האב. בית המשפט מסתמך בנימוקיו על עיקרון טובת הילד, וכן על המלצות משרד הבריאות. האב טען ל"הגנת העדר" – כלומר, הטענה כי אם רוב הילדים מחוסנים אז הסיכוי להידבק נמוך. טענתו נדחתה על ידי בית המשפט. וכך נקבע שם: "באותה נשימה שתישמע טענה כי לפיה לא כל מי שלא יחוסן יחלה בחצבת, תוכל להישמע גם הטענה שלא כל מי שיחצה כביש שעיניו מכוסות, ייפגע מרכב חולף. יחד עם זאת, כפי שחציית כביש בעיניים מכוסות תיחשב כפעולה בלתי אחראית בעליל, שיש בה כדי להעמיד בסיכון בלתי סביר את שלומו של האדם, כך מניעת חיסון מפני מחלה כחצבת, אף בה יש להעמיד בסיכון בלתי סביר את שלומו של הקטין. כפי שברור מהי דעתנו ביחס לחציית הכביש, כך ברורה גם דעתנו ביחס לחיסון כנגד מחלת החצבת". (תמ"ש 18421-01-19).

בפס"ד של השופט טל פפרוני מביהמ"ש בחדרה, סירב זוג לחסן את ילדו בחיסון מסוג טטנוס לאחר שנכווה ממדורה בשטח חקלאי. משרד הבריאות תבע לחסן את הילד. ההורים הביאו את חוות הדעת של הרופא שלהם שטען כי נבגי הטטנוס, אם היו בסביבה, נשרפו במדורה, כל שכן הם יצאו מגוף הילד עם זרימת הדם החוצה. בית המשפט העדיף את עמדת הרופאה, מנהלת הנפה, כפי שהובאה: "עמדתו המקצועית של משרד הבריאות, המגובה בחוות דעת מקצועיות ברורות בנושא, היא שהירידה בהיענות לחיסון ילדים מהווה סכנה בריאותית, הן לילדים עצמם והן לציבור בכללותו".
השופט קבע כי במקרה ספציפי זה לנוכח פציעתו של הקטין, הרווח ממתן החיסון גדול משמעותית מהסיכונים הטמונים במתן החיסון, ולא ניתן להשלים עם עמדת ההורים. על בית המשפט לעשות שימוש בסמכותו ובשיקול הדעת המוקנה לו. בית המשפט אף קבע כי ניתן יהיה להיעזר במשטרת ישראל במידת הצורך על מנת לקיים את פסק הדין. (תמ"ש 14284-07-19).

בפס"ד נוסף בעניין זה של השופטת פינקלשטיין מביהמ"ש לענייני משפחה בתל אביב משנת ,2017 הגיש אב בקשה כנגד אם, להורות על מתן החיסונים השגרתיים לבנם המשותף, בן השנתיים וחצי, לקראת כניסתו לגן. בית המשפט שם נשען על חוות דעת רפואית שקבעה, חד משמעית, כי טובת הילד להיות מחוסן. האם טענה כי במדינת ישראל אין חובה על הורים לחסן את ילדיהם ולכן עמדתה האידיאולוגית בדבר אי-חיסון הקטין לגיטימית ולנגד עיניה מונחת טובת הקטין בלבד. טענה נוספת היא שבמתן חיסונים קיימים סיכונים וכן חברות התרופות המייצרות את החיסונים מונעות משיקולים כלכליים ומשפיעות על המחקרים ועל ההנחיות הניתנות. נימוק נוסף היה שהקטין מצוי בסיכון נמוך לחלות לאור "טבעת ההגנה" שנוצרת על ידי הסביבה המחוסנת, ולדבריה הסיכון להידבק במחלות הינו אפסי, שכן רוב הסיכויים שאוכלוסיית הגן מחוסנת. בהתייחסותו לטענות האם קבע ביהמ"ש שאף על פי שהתרשם שמניעיה של האם כנים ביותר והיא פועלת בהתאם להשקפת עולמה בהתייחס לטובת הקטין, הטענות אותן העלתה האם כנגד מתן החיסונים הן כלליות, ערטילאיות ואינן מגובות באסמכתאות מהימנות ולכן יש לחסן את הילד. (תמ"ש 16505-06-15).
הנה נראה כי בית המשפט אינו שש לשתף פעולה עם ההורים אשר מתנגדים לחיסוני ילדיהם מנימוקי אידאולוגיה או  חשש אמיתי ונוטה לפסוק בהתאם להמלצות משרד הבריאות. בקרוב מאוד יידרשו בתי המשפט בישראל לעמוד מול פרץ של עתירות בנוגע לחיסוני הקורונה ולהתמודד עם תביעות של הורים אשר  יתנגדו לחסן את ילדיהם מאותם הנימוקים ושוב ייאלצו להשתמש במערכת האיזונים והבלמים בכל מקרה לגופו.

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.

בעולם בו מידע נע בדיגיטל מהר מאי פעם, והיד קלה על המקלדת – היכן בעצם עובר הגבול? היכן, בתוך הבלאגן המסודר הזה, נכנס עולם המשפט ובאופן ספציפי בתי המשפט לדיני משפחה? אנסה לבדוק כאן את השימוש של העולם הדיגיטלי על שלל הפלטפורמות המיוחדות שלו כפי שמשתקף ומשפיע על תחומים שונים בבתי משפט לענייני משפחה.

לשון הרע בדיגיטל – עידן הפגיעה בפרטיות

השופט ריבלין קבע:  "האינטרנט הוא "כיכר העיר" החדשה שהכול שותפים לה. המדיום החדש – המרחב הווירטואלי – מצוי בכל ופתוח לכל. הכלים שהוא מציע מאפשרים קבלת מידע והעברתו, והשמעתן של דעות עצמיות….ייחודן של התגוביות (הטוקבקים) הוא באלמוניותן…מדובר אפוא באמצעי נגיש, מידי, נטול גבולות גיאוגרפיים ותכופות נטול סינון ועריכה".  בתחילת 2013 אנו עדים לפסקי דין ראשונים הפוסקים נזיקין לאחד מבני הזוג בתביעות לשון הרע המתבצעות ברשתות החברתיות, כלומר בגין השמצות של אחד מבני הזוג. חוק לשון הרע לא צפה את העידן הטכנולוגי מבחינה משפטית והאתגר בפניו עמדו בתי המשפט היה להתאים עצמם לטכנולוגיה הזו ולהשכיל להשתמש בה באופן נכון.
תוך שש שנים הוכפלו אומדני התביעות ואף הסכומים שנפסקו בגינם עולים באופן ישיר.  מחד גיסא האנונימיות מהווה גורם מרכזי במרחב הווירטואלי, מאידך גיסא אנו חיים בעידן המסתמן כעידן חיסול האנונימיות.
לאינטרנט כוח משמעותי לבטל את האנונימיות של מי שהופך לחלק ממאגר המידע העצום שהוא מהווה. כיום, קיימת גישה המונית למידע אישי ורגיש על הפרט, ואין קושי לחדור אל נפשו, פעילותו הדיגיטלית, מיקומו, תחומי עניינו, דעותיו ואף שיחותיו של היחיד.

תקדימים משפטיים הנוגעים ללשון הרע בדיגיטל

בעת שתבע אב משמורת משותפת על בנותיו, טענה אשתו כי נוהג הוא לפרסם תמונות של הבנות המשותפות שלהם ב"פייסבוק" ומוסיף כיתובים המטילים דופי ביכולותיה ההוריות של האם. עוד מציגה שם האם כי בתגובות לפוסט מכפישות אותה אמו ואחותו של האב. בית המשפט קבע בהחלטתו בענין: "התנהלות מעין זו המבטאת ביתר שאת העדר הכלה כלפי הנתבעת, אֵם הקטינים, ניסיון להלבין פניה ולהשחיר דמותה, וודאי אינה הולמת הסדר של משמורת משותפת". שימו לב, עצם העלאת הפוסט והתמונות בפייסבוק כפי שהובאו לתוך אולם המשפט- שללו את משמורתו המשותפת של האב והכריעו נגדו.

בפסק דין אחר חויבה אישה לשלם לגרוש שלה פיצוי נזיקי בסך 50,000 ₪ בגין פרסום בדף הפייסבוק האישי שלה, לפיו בעלה משלם עבור יחסים אינטימיים עם זונות. 

בבית משפט לענייני משפחה בבאר שבע חויב הנתבע לשלם לגרושתו פיצוי נזיקי בסך 37,000 ₪ בשל פרסומים פוגעניים בדף הפייסבוק שלה, כגון: "כלבה", "פרוצה", "חתיכת פח אשפה". פסק הדין מנתח את ממד הפייסבוק ומתייחס לפלטפורמה זו, תוך יישום חוק לשון הרע על הסוגיה: "תוכנת השיתוף ברשת החברתית, לא זו בלבד שהופכת את מחשבותיו של הפרט לנחלת הכלל, אלא יוצרת מציאות אינטראקטיבית, דינמית, שבו הכלל מוזמן לחוות דעתו לגבי הכתוב, לשתף בו אנשים נוספים ואף ליצור שיח לגבי הכתוב. נגישות הרשת החברתית, אפשרויות השיתוף המתוחכמות, העדרן של מגבלות כניסה לחלק מן הפרופילים של המשתמשים, האפשרות לראות את כל המוצג בפרופיל של המשתמש שלא הגביל את הכניסה ל"דף" שלו, מהוות יסוד להגדרת הפרסום באמצעות הרשת החברתית כפרסום עפ"י לשון חוק איסור לשון הרע".

מכאן, נראה כי בתי משפט לענייני משפחה נוהגים כיום לתת משקל לראיות המובאות מתוך הרשתות החברתיות ואלו יכולות להשפיע ולקבל ביטוי בפסיקה הסופית. המדיות החברתיות השונות, וכלל המרחב האינטרנטי, מהווים פלטפורמה מרכזית ביותר לשיתוף מידע להמונים – ועלינו האחריות לבחור בחוכמה, ובעת ידיעת החוק, איזה מידע ברצוננו, וכדאי לנו, לשתף בה. אני ממליצה כי בעת הסכסוך להיזהר מלהשמיץ את הצד הנגדי בכל פלטפורמה שיתופית ולשמור על פרופיל נמוך. כל הסתה, השמצה, התנכלות תובא לבית המשפט על ידי הצד השני ותילקח בחשבון.

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.

במשך שנים רבות פסיקת המזונות היתה לטובת הנשים ואף נקבעה לעיתים קרובות על רף גבוה. תלונות רבות של גברים, אשר שילמו מזונות גבוהים ואשר לדעתם היו בלתי הוגנים ו/או בלתי שוויוניים, אלו חלחלו והביאו בסופו של יום לפסק הדין שהינו בין המשמעותיים ביותר שנפסקו בעשורים האחרונים.

פסק הדין קבע כי כאשר שני ההורים חולקים זמני שהות פיזיים שוויוניים, אזי שניהם יחויבו במזונות ילדיהם, בגילאי 6-15 שנים כאשר חלוקת החיוב הכספי ביניהם, תיקבע על פי יכולותיהם הכלכליות.

משמעויות הפסיקה

מעתה ואילך במקרים של משמורת פיזית משותפת שוויונית, יופחת חיובו של האב בהשוואה לעבר. אפשרי גם מצב בו הורים ש"שקולים" מבחינה כלכלית, קרי, מרוויחים אותו שכר, יישאו כל אחד במזונותיו הוא, ובעצם לא יתבצע תשלום מזונות כלשהוא.

מבחינת המדור, אם בעבר האב שילם את המדור ואת הוצאות המדור באופן אבסולוטי, מעתה תחת זמני שהות שוויוניים ושוויון כלכלי, כל אחד יישא בהוצאות ביתו הוא. מעתה יהיו שני בתים ואם הצדדים מרוויחים אותו סכום, כל צד יישא בעול אחזקת ביתו הוא וכן בעול הוצאות ביתו, כאשר הילדים שוהים עמו.

בית המשפט מתייחס גם להוצאות שאינן תלויות שהות- למשל הוצאות חינוך כמו צהרון, בגדים לחורף, שיעורי עזר, חוגים, שיעורי נהיגה, נסיעה לפולין וכדומה. לשם כך ייקבע "הורה מרכז" אשר ירכז את ההוצאות הללו וההורה השני ישיב לו מחצית הסכום. לחילופין ייפתח חשבון משותף לצרכים ולהוצאות שאינן תלויות שהות לשם יפקידו שני הצדדים את הסכומים האמורים.

 בכל הנוגע למשמורת משותפת (לכל הדעות, אידאה מדהימה) המצריכה היערכות לא פשוטה, נדרשת נכונות מצד שני ההורים והידברות טובה ביניהם. לרוב, הדבר אומר מגורים קרובים וחדר מאובזר לכל ילד בכל בית. יש הורים שאפילו משאירים בית משותף והם אלו שמתחלפים, אבל זה באמת מתאים לזוגות מיוחדים ((nesting) .

בעניין זמני השהות, במידה וזמני השהות שווים אצל שני ההורים, כל צד צפוי לשאת בהוצאות "בעין" של ביתו, כלומר – הוצאות תלויות שהות, דוגמת שכ"ד, חשמל, מים, אוכל כאשר הילד נמצא באותו הבית.

 אם זמני השהות אינם שווים והילדים שוהים יותר ימים עם האם, למשל, ישלם האב על זמן "טיפולי" זה בכספו.

פסק דין זה עורר מהומה עם יציאתו לעולם. אבות אשר נקבעו להם סכומי מזונות גבוהים על ילדיהם בפסקי דין קודמים, רצו להפחית את גובה המזונות בהליך שנקרא "שינוי נסיבות". בית המשפט קבע כי הפסיקה היא מעתה ואילך ואינה רטרואקטיבית כדי לא להציף את בתי המשפט לענייני משפחה. אך ישנם שופטים שחשים כי אין זה נכון ולעתים מאפשרים את פתיחת "תיבת הפנדורה" הזו שוב. אין אחידות בפסיקה ומדי פעם אנו עדות אף לפסיקות סותרות, אשר מערערות את יציבות בית המשפט.

 לאלו נוסף אלמנט ההכנסות. כאשר ההכנסות דומות והשהות שווה אין בעצם תשלום מזונות, אך מה קורה כאשר ההכנסות אינן שוות? פסקי דין אחרונים מלמדים כיצד לחשב את פערי ההכנסות מול זמני השהות ועורכי דין רק יכולים לנחש מה יהיה הסכום הסופי בשל שיקול הדעת הרחב שיש לשופט בכל מקרה לגופו. מכאן ניתן לקבוע שהוצאות בלתי תלויות שהות ישולמו ביחס שאינו חצי חצי אלא שהאב ישלם, למשל, 70% והאם 30%.

אלמנט אחר המובא בחשבון הוא צרכי הילד. בית המשפט קובע מה הם צרכי הילד באופן גורף איכשהו. בפסקי דין אחרונים נקבע שצרכיו של ילד ללא מדור עומדים על 1,700 ₪ וזוהי נקודת המוצא בקביעת ובחישוב מזונות. ואני תמהה האם צרכיו של ילד שחי ברמת אביב זהים לצרכיו של ילד שגדל בקרית שמונה, למשל.

 שאלה נוספת היא מה יקרה במצב בו האם מרוויחה פי שניים מהאב, האם עליה לשלם לאב מזונות? הנה לפנינו ניסיון חברתי, יותר ממשפטי, לתת מענה לשוויון מגדרי באוכלוסייה. ברם אני שואלת את עצמי האם אנו כבר חיים בעולם שוויוני מבחינת ההזדמנויות בעולם העבודה? שוויון במשכורות? בדרגי ניהול? בקידום נשים במקומות עבודה?

נקודה חשובה נוספת היא שפסק הדין "שותק" לגבי הגילאים מתחת לגיל 6. שם הפסיקה נותרה (לפחות, בינתיים) כפי שהייתה קודם לכן. כלומר, חיוב אבסולוטי של האב במזונות ילדיו ללא קשר לזמני שהות הילדים אצלו וללא קשר לפערי ההכנסות בינו לבין האם.

זוהי דוגמה לחקיקה שיפוטית בחברה הישראלית אשר נושקת מדיני הדת לצד ערכי הדמוקרטיה והשוויון – שכן פסיקה מאוד אמיצה זו מנסה להשיק לערכי השוויון המגדרי. 

עם זאת, אין להתעלם מכך שפסיקה זו עלולה גם לפגוע בנשים חלשות במדינה, שכן היא עדיין לא השכילה לתת חיזוק ומשענת לאימהות עובדות בחברה שאמנם חפצה בשוויון – אך זה עדיין לא מיושם בה.

יהיה מעניין לבדוק האם זהו שינוי משפטי שיביא לשינוי חברתי או האם זהו שינוי שנדרש מלמטה, מארגוני הגברים שפעלו בשטח ונלחמו על פסיקה מסוג זה. 

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.