האב הגיש תביעת משמורת על שלושת ילדיו, תביעה להפסקת תשלום מזונות בשל ניכור הורי והסתה של האם וכן תביעה נזיקית לפצותו על סכום של מיליון ₪ על הניכור ההורי ממנו סובל.

האם התלוננה במשך השנים על תקיפות מיניות בשתי בנותיה. עברה דירות בישובים שונים אף ללא הסכמת בית המשפט. המשפחה נשלחה לטיפולים רבים, מרכזי קשר ועל אף כל אלו הילדים הביעו סירוב עז להיות בקשר עם האב.

לאחר 7 שנות הידיינות בבתי משפט קבע בית המשפט כי הנתק המוחלט שנוצר בין הילדים לאב נוצר בעיקר עקב הסתת האם את הקטינים כלפיו. נקבע בפסק הדין: " לאורך כל ההליך פעלה האם בכל דרך למניעת הקשר בין האב לשלושת הקטינים וזאת באמצעות בקשות חוזרות ונשנות לצווי הגנה, צווי מניעה ועקירת הקטינים מבית מגוריהם".

בית המשפט לא קיבל את טענת האם לפגיעה מינית. נטען שהאם שתלה במוחם של הקטינים טענות קשות ונעדרות יסוד כנגד אביהם. הקטינים אימצו את הנרטיב של אימם באופן המוחק כל רגש כלפי האב. נפסק גם כי האם עשתה כל מאמץ על מנת לטרפד את ההליך הטיפולי. בית המשפט קבע כי בשלב זה לאחר 7 שנות טיפולים והליכים משפטיים מרובים הילדים שחוקים מאוד ומוטב לחדול מכל ניסיון לחידוש הקשר.

חשוב לציין כי בית המשפט מצא כי גם לאב תרומה ממשית לניכור ההורי וללאי הצלחת הטיפול בשל סירובו לקבל תיאום הורי והדרכה הורית. ובמיוחד בשל הגשת תביעת הנזיקין על סך מיליון ₪ נגד האם כאשר היו בתקופת ההשהיה וכן הואשם בחוסר עקביותו בשיתוף פעולה.

בנוגע לתביעת המשמורת, שהגיש האב- זו נדחתה. בית המשפט קבע כי לא ניתן להעביר לאב את הילדים שמסרבים להיות עמו בקשר- כי לא יהיה זה לטובתם. אך הוסיף כי אין להסיק מכך, בשום אופן כי האם צדקה או ניצחה ורק הילדים הם אלו שהפסידו.

בנוגע לתביעה הנזיקית, נפסקו לאב 80,000 ₪  בשל הניכור ההורי וזאת כי האם הפרה חובה חקוקה, ראשית  כי  מנעה קשר בין האב לילדיו והפרה את החובה של כל הורה לשמור על קשר עם ההורה השני מכוח חוק הכשרות. שני, כי האם הפרה את החובה לשמור על טובת הקטין בכך שהוציאה את הקטינים לחו"ל מספר פעמים בניגוד להחלטות שיפוטיות. שלישית, כי לא הגיעה למחצית המפגשים שנקבעו במרכז הקשר והאב הגיע לכולם. האם גם הואשמה בעוולת הרשלנות כי סיכלה את ההליך הטיפולי ומנעה קשר בין האב לילדיו וזה גרם לו נזק וצער רב.

בנוגע לתביעת המזונות, נקבע כי האב פטור ממזונות שניים משלושת ילדיו בשל כך שחלקה של האם ביצירת הניכור משמעותי יותר מחלקו של האב. בשל נתק של שבע שנים שלא ניתן עוד לשקמו ולאחר שמוצו כל הליכי הטיפול- נמצא שלא יהיה זה צודק שהאב ימשיך לשלם את מלוא דמי המזונות. נקבע שאם הקשר עם הילדה הקטנה לא יחודש גם מזונותיה יבוטלו בהמשך.

האב הגיש ערעור על פסק דין זה.

האב טען כי לא יתכן כי אין עוד דרך לסייע בחידוש הקשר בינו לבין הקטינים וכן שלא יעלה על הדעת שאם מסיתה המואשמת בניכור הורי תזכה להישאר אם משמורנית ללא פיקוח וללא כל סנקציה. טען כי עדיף להוציא את הקטינות ממשמורת אמן למסגרת חוץ ביתית (פנימייה). האם טענה על כך כי הצעת האב להוציא את הבנות לפנימייה היא מזעזעת ולכן הוא לא ראוי כלל לחידוש קשר. כמו כן טענה כי מעולם לא היה בעל ראוי ולא אב ראוי לילדיו.

הערעור התקבל בחלקו על ידי השופטת גאולה לוין מביהמ"ש המחוזי באר שבע.

השופטת לוין קבעה כי האם אשמה בניכור הורי וכי הנתק המוחלט בין האב לבין הקטינים נוצר בעיקר עקב הסתת האם את הקטינים כלפיו. נקבע בנוסף כי להסתה הרגשית שהובילה להתנכרות לאב התווספו גם מעשי התרסה ישירה על אפוטרופסות האב: האם קיבלה החלטות רבות בלי שיתוף האב כגון שינוי מקום המגורים, קביעת מסגרות לימוד, השמת הבן בפנימייה והוצאת הקטינים מהארץ.

האב נלחם במשך שנים על שיקום הקשר עם ילדיו והיה מוכן לכל הליך אבחוני ולכל מרכז טיפולי, ברם האם לא נתנה לילדים את "ברכת הדרך". נהפוך הוא. היא העמיקה את השבר בהתמדה עד שהביאה לנתק מוחלט. נקבע כי האב נלחם על קיום מפגשים ושיקום הקשר בזירה המשפטית והטיפולית במשך 7 שנים בעוד האם מפרה שוב ושוב החלטות שיפוטיות ומבטלת את מעמדו של האב כהורה.

פיצויי הנזיקין שנקבעו לאב ואשר עמדו על 80,000 ₪ שונו ל- 400,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט על סך של 15,000 ₪.

פסק דין זה בעייתי כי קובע מחד גיסא כי האם היא המסיתה והגורם הראשי לסבל האב והילדים. מאידך גיסא האם נשארת כמשמורנית הנכונה ביותר לטובת הילדים והאב מואשם בתרומתו לניכור על ידי אי שיתוף פעולה שלו עם הגורמים המטפלים.

 במקרים של סרבנות קשר כדאי להיוועץ בעורך דין לענייני משפחה.

"תינוק המריבה"

בינואר 2016 פנתה צעירה לרשויות הרווחה וביקשה למסור לאימוץ את הילד שאמורה היתה ללדת. האם טענה שהאב יהודי ונפטר זה מכבר. האם לא רצתה לחשוף את זהותו.

רשויות הרווחה מחויבות מכוח ס' 13(א)(1) לחוק אימוץ ילדים לנקוט באמצעים סבירים כדי לזהות את ההורה הבלתי ידוע ולברר את עמדתו ביחס לילד כתנאי לשם "הכרזה" על ילד כבר- אימוץ. לאחר שהילד כבר הועבר למשפחה מאמצת, גילה האב, בן ה-19, שהופיע כשהוא חי לחלוטין, שחברתו לשעבר הרתה לו ומסרה את הילד לאימוץ. בינתיים חזר האב לחיות עם האם, וביקש שיחזירו לו את ילדו.

בית המשפט המחוזי קבע כי הילד יוחזר להוריו הביולוגיים. ההורים המאמצים ערערו על החלטה זו לבית המשפט העליון. בפסק דין אמיץ הטיל השופט מלצר, שימו לב, אחריות על רשויות הרווחה בטענה כי היה עליהן לבצע בדיקות ברשתות החברתיות, בניסיון לאתר את האב.

וכך נכתב שם: "בהחלט ייתכן כי אילו היו רשויות הרווחה מבצעות בדיקה עצמאית כזו למשל בחשבון הפייסבוק או האינסטגרם של האם – ככל שהגדרות הפרטיות שלה אפשרו זאת והיא בחרה לשתף את הרבים בחייה באמצעות רשתות חברתיות אלה – היה באפשרותן של הרשויות לאתר את האב בהתבסס על הנתונים שכבר נמסרו להן".

מכיוון שלא בוצעה בדיקה מעין זו, נשלל התנאי המקדים להכרזה על התינוק כבר-אימוץ ונקבע שהתינוק יוחזר לאב הביולוגי, שבינתיים כבר נפרד מהאם שכלל לא היתה מעוניינת לגדל אותו.

השופט רובינשטיין, בדעת מיעוט, תהה כיצד להתמודד עם סוגיית הפרטיות של האם. ההלכה ששלטה עד פסק דין זה היתה כי זכות האם שלא לגלות את זהות האב. מה מעתה והלאה? האם במקרה של אישה אשר בילתה עם חמישה גברים בשנה שקדמה ללידת הילד, לפי הפייסבוק,  נבקש לערוך בדיקת רקמות לכל הגברים הללו, לפני שנכריז על תינוק בר-אימוץ?

"בג"צ סרבני גט"

במקרה אחר בו מעודדים בתי המשפט להשתמש ברשתות החברתיות המתוקשבות בשירות בית המשפט נמצא פסק דין בבית המשפט העליון בשבתו כבג"צ בעניין סרבני הגט.

לפני בית המשפט העליון הונחו שתי עתירות של סרבני גט שמסרבים ליתן גט לנשותיהם זו תקופה ארוכה. בתי הדין הרבניים החליטו לנקוט בשורה של סנקציות נגדם המבוססות על "הרחקות דרבנו תם", כלומר ביושם ברבים (שיימינג), זאת לאחר שנקטו בכל סנקציה אפשרית הקיימת במסגרת הוראות החוק לכפיית ציות לפסקי דין לגירושין. וכל זאת ללא הועיל, שכן שני סרבני הגט ברחו מישראל לבלי שוב, והפכו את הסנקציות הקיימות בדין לאות מתה. בין היתר מתירים הרבנים לבייש אותם, לגרום לנידויים החברתי ואף להפיץ תמונה שלהם בפייסבוק וכל זאת על מנת שיוקיעו אותם בחברה ובמקום עבודתם.

הסרבנים טוענים כי אין לרבנים סמכות משפטית לעשות כן ומבקשים מבית המשפט להתערב. פסק דין זה נדרש לדון באריכות בעולם הדיגיטלי-חברתי החדש ובשיימינג בעולם הטכנולוגי.  בנוגע ל "שיימינג", מדגיש השופט רובינשטיין כי לא כל אחד יכול לעשות זאת אלא בית הדין בלבד, וזאת לאחר שאיזן וחקר ושוכנע, כי המקרה שלפניו מצדיק את "ההרחקות". ואף מביא דוגמה וטוען כי ביוש אדם פוגעני יכול לחזק את הקורבן, כמו במקרה דלהלן, הוקעת סרבן גט שהתעלל באשתו.

בג"ץ מאפשר לבית הדין הרבני לנקוט באמצעי ביוש (שיימינג) בפייסבוק או בדרכים אחרות שהטכנולוגיה דהיום מאפשרת לאותם סרבני גט. שופט אחר משווה שם את הביוש, המוצא ביטויו כיום ברשתות חברתיות, בדומה לעמוד הקלון באירופה של ימי הביניים וכל השופטים רואים בביוש כלי נשק ראוי לחיזוק העגונות ומאבק בתופעת הסרבנות.
לסיום, כל אלו מעידים בבירור כי בית המשפט דורש להשתמש באמצעים הטכנולוגיים החדשים בשירות המשפט. לפני מספר שנים אף אחד לא היה מעלה בדעתו להאשים את רשויות המדינה באי -חיפוש בפייסבוק או באינסטגרם של אדם, משל היו חוקר פרטי. מדובר במהפכת ענק בתחום האימוץ בבתי משפט לענייני משפחה. בית המשפט נותן מקום נרחב ביותר לאינטרנט ולרשתות החברתיות על חשבון ערכים כמו קניין או הזכות לפרטיות.

*אין באמור לעיל כדי להוות ייעוץ משפטי, חוות דעת או תחליף לייעוץ משפטי אצל עו”ד, האמור לעיל אינו אלא תיאור כללי בלבד ולא מחייב של הנושאים. בכל מקרה ספציפי מומלץ לפנות לקבלת ייעוץ משפטי מעורך דין.